ים אחר, שאומר את אותם הדברים,
מסרתי את נפשי לנגד עיניו.
נשקתי אישה זרה, חרש מן הטבע,
עיוור מן הטבע השחור הזה.
צללית מולי ואני מתעלם מאזהרותיו,
טועה אל שפתיה, אובד בתוך בגדיה,
מוסר לה עוד פיסה יקרה מכוח החיים.
והגלים מרסקים עצמם עלי,
קוצפים,
מכים חזק ככל שיוכלו,
הם מזהירים אותי את אותן הזהרות.
ואני קר כמכונה,
חובק את הצללית אל חזי,
רואה שלא נשתנה דבר בעולם החדש.

לפתע נשמעו האזהרות על פני דמותה
וגל אחר גל,
נשחק מפתח הזהב שאחזה,
ודלתותי הפכו סגורות לצלליות,
גם מעבר לים אחר,
שאומר את אותם הדברים.