כן, כי זה פשוט חוק מרפי שכל דבר שאני אגיד, בכל זמן שאני
אגיד, יהיה הדבר הכי לא מתאים לומר באותו זמן.
וזה לא קארמה רעה או משהו, ובאמת שזה לא מרוע או מטיפשות
אפילו... זה פשוט מאד לא לשים לב. ואחר כך הרבה פעמים נקלעים
למצב של חרטות - למה אמרתי את זה, וכו' וכו', אבל למה?
הרי בסופו של דבר חרטות לא יובילו אותנו לשום  מקום, ובאותו
רגע כנראה הרגשתי שזה מה שצריך להיאמר, וזה מה שהיה נכון, אז
בטוח שאם הייתי חוזרת לאותו רגע הייתי עושה את אותו הדבר.
הידיעה מפריעה בכל תחום, מה שמתייעל גם מפריע בסופו של דבר
במובנים מסוימים.
הטכנולוגיה שהתייעלה בשנים האחרונות מזהמת את האוויר, לא רק את
האוויר - את האנשים, כי מי כותב עוד מכתבים? למה להיפגש עם
חברים כשאפשר לשבת על המחשב או פשוט לדבר איתם בטלפון?
אתם מוזמנים להסכים או לא להסכים איתי בנושא, ובמקום כלשהו כל
מה שכתוב כאן לא אופטימי. אמנם לא פסימי, אבל גם לא אופטימי
אלא פשוט המצב. ואני כן אופטימית, זה ממש לא קשור, זה פשוט איך
שאני רואה את הדברים.
האם כן צריך לחשוב לפני שאומרים משהו, בעצם?
כי אם לחשוב על זה, בעיקרון, אם אני אשקול כל דבר שאני אגיד זה
לא יהיה כל כך כנה ואמיתי... אבל מי יעריך אם לא אשקול? ומי
ידע אם כן?
אז כן, אני נוטה לדבר בלי לחשוב. אני לא אגיד שרוב המעשים שאני
עושה הם לא שקולים, כי כעיקרון אני לא פתוחה, די חסרת ביטחון,
וכן חשוב לי מה יחשבו, יותר בעצם מה אני אחשוב על עצמי.

אבל האם ככה זה נמדד בעצם? במה שרואים על פני השטח?
והיו בטוחים, כל אחד ואחד מכם, שהאגו שלכם לא היה מאפשר לכם
לדבר ולו עם נפש חיה אחת בעולם הזה אם הייתם יודעים בדיוק מה
אומרים, ומה חושבים או מה יודעים עליכם, כי אז בטנכם הייתה
מתהפכת בתוך עצמה, ואוכלת את עצמה כמו אולקוס בכבודו ובעצמו,
והיינו כולנו בודדים וגלמודים.
אני אחזור בי ואומר שלא עם נפש חיה לא נוכל לדבר, אלא עם אנשים
שאנו מכירים. אנשים חדשים תמיד נראים לנו מושלמים יותר, אנו לא
מכירים אותם עדיין וכל אחד מנסה להחצין את התכונות הטובות שבו
אבל עם הזמן יודעים יותר, מכירים יותר, ואז זה כבר לא כמו
בהתחלה שכולם אוהבים את כולם.
ואני לא אגיד שאנשים לא אוהבים אחד את השני, לא מחבבים, לא
מתאהבים אחד בשני, אלא שעל כל מספר תכונות טובות שאנו רואים
באדם ישנן גם מספר תכונות רעות, שלא נעים לדעת שהצד השני יודע.
משהו כזה.
אז האם אנחנו באמת רוצים לדעת? השאיפה של כולנו, או לפחות
חלקנו, אני בטוחה, היא לשלמות, לידע רב, לכוח. אני לא יודעת
בדיוק מאיזה סיבות אני או מישהו אחר רוצים להיות אינטליגנטים
יותר, במקום כלשהו זה ודאי על מנת להתפתח, אבל מי אמר שטיפשים
לא מאושרים יותר? הם מסתפקים בפחות, ואילו החכמים יותר שואפים
לעוד, רוצים עוד, וכל דבר שהם מקבלים הם אינם מסופקים בו, כי
זה נראה הרבה קודם לכן, אבל עכשיו מגיע להם יותר.
אז מה אנחנו באמת מחפשים בשאיפה לידע? האם זה אושר?
ומי אני בעצם שאומר שבורות זה אושר, הרי אני כמוכם, תמיד רוצה
לדעת יותר, אבל זה לא באמת חשוב שהאנשים סביבך ידעו שאתה חכם
אם אתה יודע את זה בעצמך.
הבעיה היא כזו - מה בעצם אתה יודע על עצמך? הרי הרבה ממה שאתה
יודע על עצמך משתקף ממה שאתה חושב שאחרים יודעים וחושבים עליך,
והרבה פעמים מה שאתה חושב שמישהו אחר חושב עליך, באמת, זה מה
שאתה חושב על עצמך בנוגע לסיטואציות בהן היית עם אותו אדם.
או שאולי כן?
אולי החוכמה של מישהו אחר זה רק פרזנטציה שהוא מציג, ובעצם הבן
אדם שנראה לנו הכי טיפש מתחת למסכות המגוחכות שבני אדם נוטים
לעטות על עצמם כמעט כל הזמן הוא מאד חכם, ויודע בדיוק מה אנחנו
חושבים, אולי אפילו מתכנן את זה?
כי אם מישהו טיפש אולי אנחנו נהיה יותר פתוחים לידו, לא נחשוש
שמא הוא יידע אותנו, יכיר אותנו. כי למה שנצפה מבור, מטיפש,
להכיר, לזהות, לדעת, או להשתמש בזה כראוי.
החשיבה הרציונאלית נמצאת בכל אחד ואחד מאיתנו, ואמנם חבריי
מרבים לומר שאני הגיונית מדי, רציונאלית מדי, אבל הרי זה אופף
כל אחד ואחד מהאנשים, וכמה שאנו מדברים על לצאת מהקופסה, אנחנו
כולנו חיים יחדיו בתוך אחת כזו, כאשר כל אחד שקורא לעצמו
אינדיבידואל כבר לא אינדיבידואל כי כל אחד קורא כך לעצמו.
אז מה זה בעצם בן אדם מיוחד?
אני לא חושבת שקיים דבר כזה בן אדם מיוחד, כי כולנו קורצנו
מאותו החומר. אז יש אישיות כריזמטית יותר, אישיות כובשת, וכן,
אני מודעת לזה שכאשר אנשים מתאהבים האדם שמולם פתאום נהפך
לכליל השלמות, אבל האם לכל אחד מאיתנו יש אופי שונה, או שאפילו
בן אדם שנדמה לנו שבטוח בעצמו מאד, יישבר על ידי בן אדם שבטוח
בעצמו יותר, והרי הביטחון הוא רק מבחוץ, וכולנו בעצם מחפשים רק
לדעת עוד על עצמנו, ועוד על העולם, ומכאן גם נובעת השאיפה
לידע.
כעיקרון, החשש הזה שאנשים יכירו אותנו, מעניין אותי מאיפה הוא
נובע. למה לי אכפת שמישהו יכיר אותי? למה למישהו בכלל אכפת?
אני לא חושבת שזה הפחד שהוא ינצל את מה שהוא יודע כדי להרע,
הרי זו פראנויה במובן כלשהו, אך בסופו של דבר זה מפחיד שאנשים
ידעו עליך יותר מדי, שאנשים יקראו אותך. וכן, אולי כל מה שכתוב
פה זה לא בדיוק פילוסופיות מתוחכמות, ובעצם לא הייתי מגדירה את
זה כיצירה אלא כמחשבות אמיתיות שכל אחד מהרהר בהן בנקודה כלשהי
בחייו.
וכן, המחשבות שלי מתרוצצות בבלאגן, אבל בתוך הבלאגן יש סדר,
ובתוך הסדר יש עוד בלאגן ובתוכו סדר, ואיפה באמת יותר קל למצוא
את התשובה? בבלאגן או בסדר? אולי באף אחד?
וכן, לכולנו יש רגשות, גם למאופקים שבינינו, ולא שאני אחת מהם,
לא מאופקת, אולי קצת ביישנית, אולי אפילו הרבה, אבל כשכולנו
אומרים שמישהו צבוע - מה זה בעצם צבוע? כולנו צבועים במובן
מסוים. זה לא חייב להתבטא בשקרים, או במניפולציות, זה יכול
להיות תירוצים, זה יכול להיות סתם מחמאות לא נכונות, זה יכול
להיות חנופה, זה יכול להיות חיוך או הנהון למשמע בשורות רעות,
זה יכול להיות העתקה במבחן. וכן, כל אלה הם אנושיים, ועדיף
להימנע מהם כדי להרגיש שלם עם עצמך.
להרגיש שלם עם עצמך... תוך כדי קריאה כבר עולה בי נימה ספקנית
- האם זה אפשרי? אני לא אומרת שאף אדם לא מרגיש שלם עם עצמו,
אבל אני לא מדברת פה על הרגשה זמנית של מספר ימים או שבועות,
אפילו חודשים, אלא על  הרגשה ארוכה יותר, מספקת יותר. וכן,
דברים משתנים ואיתם משתנה ההרגשה. אם דברים לא משתנים זה כבר
נהפך לשגרה ואז אנחנו ממילא לא מרוצים, כי אנחנו בני אדם
ואנחנו נורא מגוונים וכו' וכו' ונמאס אפילו לי כבר לשמוע על
בני אדם ועל הנפש של בני האדם ועל המחשבות של בני האדם, כי
במקום כלשהו זה נמצא על הפרק הרבה משעות הערות, ואולי אפילו
השינה שלי, אבל צריכים לחפש ולהבין מאיפה הדברים נובעים.
וזה בשביל לומר שאתה אדם עמוק, וזה לא בשביל להרגיש שאתה עמוק,
אבל בעצם כשאתה לא עסוק במשהו האם אתה שוקע במחשבות או אולי זה
בעצם לחלום בהקיץ?
ואם בעצם כל דבר שקורה בעולם הזה מתפרש אחרת לפי הראש שלנו,
אולי כל אי ההבנות נובעות מכאן - מזה שהראשים שלנו מתוכנתים
אותו דבר, אבל מתנהגים קצת שונה בהרבה מקרים, מפרשים את המצב
שונה, גורמים להגדרת מצב לא זהה.
טוב, אז כולנו, כל אחד ואחד מאיתנו, אנשים, וקרוב לוודאי שאי
אפשר לדעת איך הראשים של אנשים אחרים מתוכנתים, אלא רק שלך,
וכמה שהטכנולוגיה עוד תתפתח וכמה שאנחנו שואפים לעוד ועוד ידע,
זו שאלה שתמיד תישאר בעינה.