אני רץ במסדרון הארוך, האפל, מתנשף במהירות. הוא רודף אחריי,
והוא אינו מתעייף. לבו אינו מאיץ ודמו אינו מבעבע בעורקיו כמו
אצלי, והוא חושק בי. אני ממשיך לרוץ עוד קצת, כשפתאום אני רואה
דם בעיניים שלי, אז אני פוקח את העיניים ומתיישב, גופי שטוף
זעה. זה היה נורא, סיוט מזעזע שחוזר על עצמו לילה-לילה, מטריד
אותי בשנתי, מעייף אותי.
אני קם ממיטתי, חם לי וטיפות זעה מחליקות על עורי הרועד
מהצמרמורת הנוראה שאחזה בי עקב החלום הנורא. אני עומד כמה
שניות במקום, מנסה להירגע, מנסה להסדיר את נשימתי בחזרה,
שפתאום צינה נוראה אחזה בגופי, החום נעלם כלא היה ורעידות גופי
מתגברות.
מים, חשבתי לעצמי, כוס מים קרים ודאי תרגיע אותי. אבל הצינה
באוויר רק מתחזקת, וקשה לי לצאת מתוך השמיכות החמות שעוטפות את
גופי. בלית בררה אני יוצא מבעד לשמיכות, רעידות גופי מתגברות,
וצועד בדממה לעבר הדלת, זיכרון החלום רץ במחשבותיי ללא הפסקה.
אני מושיט את ידי קדימה, אוחז בידית הדלת ומוריד אותה לאט מטה,
אז אני מושך את הדלת לעברי, ולעיניי מתגלה חיוך זדוני, חיוך
השייך לרודף מחלומי, חיוכו של המוות...