לא כל יום ננעצת לך מחשבה בראש ומסרבת לצאת.
מחשבה כזו שנתקעת, לא מרפה, לא יוצאת פשוט, גם אם מנסים לעקור
אותה בחוזקה מהראש ולחשוב אלף ואחת מחשבות אחרות.
במיוחד אם המחשבה הזו היא נושא, ונושא לא טוב בכלל.
ובמיוחד ובמיוחד אם זה לא מפסיק להעסיק אותי מהרגע שסיפרו לי
את זה, ואני חיה את זה בכל רגע, מחדש.
כל מחשבה טובה שניסיתי להעלות בראשי כאילו הועפה במיידיות על
ידי המחשבה הזו, החונקת, העוטפת, ה...

הכל התחיל ערב אחד.
מטפסת לי את כל מאה ומשהו המדרגות, אם לא יותר, שיש לי כדי
לרדת ממגורי הבנות במצודה הבריטית ועד לעמדת השמירה שלנו.
שבת בערב, אני עושה שבת בבסיס, הכל די שומם, והפעם אני שומרת
עם אחת הבנות שאני יותר נהנית לדבר איתה, עמית.
עשר בלילה הופך באיטיות מכבידה ל-11 ואחר כך לחצות, ונושאי
השיחה נערמים לאיטם, אחד רודף שני ועדיין השיחה לא מפסיקה.
העיקר לא להירדם, שזה אסור בתכלית האיסור.

פתאום, לעמית קופצת השאלה "תגידי, את מאמינה ברוחות?" הסתכלתי
עליה ולא הבנתי מאיפה הגיעה השאלה הזו, שממש לא קשורה לאף אחד
מנושאי השיחה הקודמים שלנו.
"האמת? שאני אף פעם לא אמרתי לא..."
ועמית, שתפסה את העניין הזה כסוג של אישור מצידי, התחילה לפתח
את הנושא.
"את יודעת שבמצודה שאנחנו ישנות בה, שכולם אומרים לנו שהיו בה
משרדים במשך הרבה מאוד שנים ולפני כן ישנו בה כל מיני מתיישבים
מהאיזור, היא בעצם בית סוהר. כן, בית כלא של ממש, מלפני תשעים
שנה, כשהבריטים עוד שלטו בארץ ביד רמה?"
אני לא מצליחה להבין מה עמית בדיוק רוצה ממני, אבל ממשיכה
להקשיב, כי אחרי הכל, אין משהו אחר לעשות בשעות האלה של הלילה,
וזו גם המחויבות שלי לא ללכת לשום מקום...
"אני יודעת שכל האיזור הזה היה של הבריטים, ושהם השאירו לנו
במתנה כאן שני מבנים. באחד אנחנו משתמשים בצורה אחת ובשני...
אנחנו, הבנות, ישנות... ושיפצו שם לפי מה שהבנתי סך הכל לפני
כמה חודשים, וממש יפה שם עכשיו, כמו בית מלון... אין סימנים
למה שהיה פעם. אז... למה את חותרת?"
מהרגע הראשון שהגעתי לבסיס הזה ידעתי שכאן יהיה אחרת. אחרי כמה
חודשי שירות מוזרים ביותר ומלאים בתהפוכות וכאבי לב, הגעתי
למקום חדש שמבחינתי היה מקום אחר לגמרי, בתקווה שגם טוב יותר,
ובטוח שהרבה יותר אופטימי בעבורי.
אחד הדברים שהכי אהבתי בבסיס שלנו היו המבנים האלה שהבריטים
השאירו. שני מבנים ענקיים שלא משנה כמה שיפצו אותם וכמה צבע
שמו על הקירות, עדיין נשאר בהם ריח מיוחד שבלתי ניתן להסביר,
מין אווירה כללית שכולה אומרת שהקירות האלו, העבים כל כך
ממילא, מסתירים אלפי סודות.

אחד הדברים שיותר אהבתי לעשות כשהייתי מגיעה לחלק הלא משופץ של
אחד הבניינים האלה, לא זה שהיו בו המגורים שלנו, זה להיכנס
לחדר השירותים, שהיו צמודות אליו מקלחות שמעולם לא שופצו. וכך
הן נראו, מקלחות בנות לפחות שמונים שנה. הרעיון הראשון שתמיד
היה עולה לי בראש כשהייתי מגיעה לשם זה לדעת איך הם חיו בדיוק,
ואיפה הם גרו, ומי בדיוק היה כאן לפנינו?

עמית קטעה אותי מרצף המחשבות שלי.
"אני מאמינה שיש רוחות במצודה, ושהן יודעות שאנחנו נמצאים שם
היום."
לא הצלחתי להבין מה היא בדיוק רוצה ממני, היא די קטעה אותי
מהחלומות בהקיץ שלי.
"רגע... אז מה את אומרת? שיש מצב שיש לנו רוחות במצודה? זה
באמת יכול להיות הגיוני. אחרי הכל, אנחנו ממש לא הראשונים
שנמצאים כאן..."

משום מקום, ללא קשר למזג האוויר ששרר באותו הרגע (חום יולי
אוגוסט, אם כבר התעניינתם) הגיע משב של רוח קרה, קפואה,
מקפיאה...
ועמית ברקע, מוסיפה לי "אני תמיד מפחדת שכשאני הולכת להתקלח
אני אפתח את העיניים ויעמוד מולי איזה בריטי לבוש במדים, בדיוק
כמו שהשאירו אותו לפני עשרות שנים".
ואני בינתיים מקשיבה לה, דרוכה, והיא ממשיכה "את יודעת הרי
שהמצודה שלנו, האהובה עלינו כל כך, הייתה בעצם בית סוהר,
והחדרים שלנו, אלה ששיפצנו וצבענו והפכו להיות בית שני אם לא
ראשון בשבילנו, הם, בעצם, תאי מעצר לכל דבר..."
גלגלי השיניים בראש שלי המשיכו לעבוד. "אז מה שאת אומרת בעצם,
זה, שאם נסתכל טוב טוב על הקירות יש סיכוי למצוא חורים וכל
מיני סימנים מפעם?"
עמית התחילה לצחוק וחייכה. "את ממש מצחיקה, את יודעת? הרי
אנחנו ממש לא הראשונים שגרים כאן, ואלה שהיו פה לפנינו כבר
סתמו את החורים האלה, אבל הרוחות עדיין נמצאות, רק שאסור
להפריע להן, ולא - הן יבינו שאנחנו יודעים שהן קיימות, ויתחילו
להציק לנו."
"ועוד דבר אחד קטן - שימי לב שאין דלת אחת בכל החדרים שלנו,
שנסגרת כמו שצריך. כל דלת את צריכה לטרוק או לנעול כדי שתיסגר
ולא תפתח לך ותרעיש כל הלילה. אבל יש סיבה לכך שהדלת נפתחת
בלילה - הרוחות מסתובבות במצודה, בודקות את התאים..."
ואם זה לא מספיק, היא הביאה לי ציטוט מדויק מאיזה סרט נבואי,
שאומר שברגע שרוחות שמות לב אליך, זה יהיה הסיוט הכי גדול שלך
בחיים.

באיזשהו שלב, החלטתי שמספיק לי, ואני עוד צריכה לעלות לישון
במצודה היום, כי שם נמצא החדר שלי, ושאני לא מפחדת מכלום. אני
ועמית עברנו לנושא שיחה אחר והמשכנו לשבת שם, שומרות בשתי
עיניים על כל מקום באיזור, עם נשק שרק מחכה לתפעול וכל
התדרוכים האפשריים שקיימים והיה וקורה משהו. חלק מהזמן הנותר
ישבו איתנו אנשים נוספים והנעימו לנו את הזמן שהלך והתמעט ככל
שהשעון תקתק.
חיילים ירוקים, צעירים, יפים וחייכנים, בעלי שמחת חיים שגם
באמצע הלילה לא מפסיקים לצחוק, לספר בדיחות, ליהנות מכל רגע,
עד שנגמר זמן המשמרת שלנו ושני אנשים מנומנמים, שהרגע קמו
משינה, באו להחליף אותנו.

ובינתיים, אני ועמית, שתינו, כל אחת על ציודה האישי, עלינו
ביחד למצודה, במדרגות הבטון החשוף, ששנים כה רבות של שימוש
ודריכה עליו הפכו אותו למעוגל ומשויף, כאילו לא היה בטון חד
וקר כפי שנוצר.
כל אחת נפרדה לחדרה האישי, באמירת לילה טוב, פתחה את דלת החדר,
טרקה אותה בחוזקה, פשטה מדים והלכה לישון.
ופתאום, ללא שום הסבר, הדלת נפתחה...


25.8.05
ס'כ"א