בקיץ שעבר נהנינו מהתענוג המפוקפק של לחפש דירה בת"א. זאת
הייתה הפעם הראשונה שלנו והיא אכן משולה לפעם הראשונה.
ההתרגשות עצומה, הציפייה גדולה, והכאב אחר-כך עצום גם הוא.
בהתחלה הרעיון ריגש אותנו מאוד וציפינו לשוטטות בעיר הגדולה -
דימיינו את עצמנו הולכים ברחובות העיר כשרוח קיצית נעימה נושבת
על פנינו, מציצים בהנאה לחייהם של שוכרי הדירות בתל- אביב,
עוצרים לאיזה גלידה או קפה ואולי אפילו קצת מתמקחים - זה הרי
בדם. כבר הדירה הראשונה היוותה את המחט שפוצצה לנו את האשליה.
ככל שראינו יותר דירות מתפוררות, במחירים שיותר קרובים למחיר
קניה מאשר למחיר השכרה, הבנו שהמרחק בין שעשוע נחמד לליליות
הקיץ לבין חיפוש דירה בת"א הוא גדול מהמרחק בין דנה
אינטרנשיונל לפני ואחרי. ומיקוח? בטח שאין מקום למיקוח.
מקסימום אפשר להציע יותר.
בסוף, אבל ממש בסוף, מצאנו.
ההקדמה הזו נועדה לנסות ולהסביר איך הרגשנו כאשר קיבלנו שיחת
טלפון מפתיעה מבעלת הדירה שבסוף מצאנו - קול נטול רגש מן הצד
השני של הקו הודיע לנו שהחוזה לא יחודש ועלינו לעזוב - לא
שהיינו דיירים רעים או משהו - היא פשוט החליטה למכור.
שקלנו לקרוע בבגדינו אבל הגענו למסקנה שזה קצת אובר ריאקטינג -
הרגענו את עצמנו ואמרנו שאולי בשנה שעברה זה היה חוסר מזל,
ושכנראה שעדיף לעזוב, שיהיה מרגש לסדר בית חדש. מסביבנו החלו
להתעופף משפטים שאנשים אומרים כשהמצב חצב - כל עכבה לטובה,
אמרה לי אמא. אולי זה סימן לעזוב את ת"א ולחסוך קצת כסף, אמרה
לי סבתא. אבא אמר שהכל יהיה בסדר ואני אמרתי לניר כאישה אדוקה
ומאמינה שנסתרות הן דרכי האל. החיפוש התחיל בשנית.
הפעם כבר לא היינו בתולים. ידענו שמדובר בג'ונגל וחשפנו
ציפורניים חדות כבר בהתחלה. שמענו שמועות שהשנה השוק ממש קשה,
שאף פעם לא היה דבר כזה בת"א, אבל חשבנו שיותר גרוע מהשנה
שעברה זה לא יכול להיות, אנחנו נמרים מחושלים והציפורניים כבר
בחוץ.
לשם הבהרה ראשונית, החיפוש בניגוד למה שנדמה איננו מתרחש בשעות
הערב הנעימות יותר בלבד, אלא בכל שעות היממה, החל משעות הבוקר
המוקדמות להחריד, דרך שעות הצהריים החמות להחריד וכלה בשעות
הלילה העייפות להחריד. מכאן ניתן בקלות להגיע למסקנה שלרוב
הדירות הגענו במצב לא שפוי של עייפות היסטרית או במצב צבירה
נוזלי ++.
והרי חוויות נבחרות:
המקרים בהם קובעים שעה מסויימת שרק בה ניתן לראות את הדירה
נתנו לי רעיון לסטרט אפ: מקומות עבודה יכולים לחסוך את אלפי
השקלים אותם הם מוציאים על מכוני מיון למיניהם.
הדימניקה הקבוצתית המתפתחת בין עשרות הממתינים מחוץ לדירה בחדר
המדרגות אמיתית יותר מכל מבחן בו יש להרכיב יחד מגדל מלגו.
כחצי שעה לפני השעה האמורה כבר הולכים ומצטברים להם ההומלסים
המיואשים כל אחד בדרגת יאוש משלו לפי פז"ם החיפוש בחדר
המדרגות.
"כמה זמן את מחפשת דירה?" "חודש? ראית רק 30 דירות??יא צעירה,
תני כבוד לשועלה למודת קרבות פזמני"קית כמוני".
כאשר מגיעה השעה המיוחלת ובעל הדירה/השוכר פותח את השער לגן
העדן הנכסף, הלא הוא דירה רקובה משנות ה-50, זרם עצום של אנשים
מנסה להיכנס בו זמנית לדלת ששטחה הוא לכל היותר 2 מ"ר.
בוודאי תחשבו, שהדבר הראשון שאנשים עושים כאשר הם נכנסים לדירה
שבה הם מתעתדים לגור הוא לבדוק אותה - אולי לא בציציות אבל
לפחות מבט חטוף בחדרים - ובכן, טעות בידיכם! הדבר הראשון שכל
מי שזו לא הדירה הראשונה שהוא מחפש עושה הוא לומר שהוא מעוניין
בדירה בטרם ראה אותה.
זאת מכיוון שהשיטה המעולה לפיה בדרך-כלל נבחר הדייר היא "כל
הקודם זוכה" - ללא ספק שיטה איכותית, מבוססת ולוגית, הלוקחת
בחשבון פרמטרים רבים כגון אופי השוכר, איכות השוכר, יכולתו
לעמוד בתשלומים ועוד פרמטרים בלתי משמעותיים אחרים.
כאשר יש מספר "ראשונים", הדינמיקה הקבוצתית מגיעה לשיא מסוים
שיסב אושר לכל יועצת ארגונית.
כאן כבר היכולות הצבאיות של צעירי העיר באות לידי ביטוי - החזק
מנצח. אלו היו הרגעים היחידים במהלך החיפוש בהם בעלי הדירות
היו בעמדת חולשה מסוימת, כשהם עמדו המומים מול מטר הטלפונים
והמתנפלים.
"עדיפות תינתן לרוכשי ריהוט מהדיירים", היה אחד המשפטים
החביבים עליי. בדרך כלל משפט זה הוא ניסוח פוליטיקלי קורקט
אותו אפשר לפרסם באינטרנט ללא חשש מתביעה משפטית כתחליף ל"מי
שישלם יותר שוחד לדיירים שמו יועבר בעדיפות לבעל הדירה" (שמשום
מה מותיר בידי הדיירים את תהליך הסינון).
מילון למחפש:
אחרי שראינו מספר לא מבוטל של דירות, החלטנו לנסות ולסנן יותר
ע"י הטלפון. מהר מאוד גילינו שמשמעות התשובה "בוודאי שהדירה
משופצת" היא "בוודאי שהדירה זקוקה בדחיפות לשיפוץ",
וכן:
"אני לא יודע מה הגודל המדוייק של הדירה, אבל היא בהחלט
מרווחת" = 40 מ"ר.
"הדירה שתי דקות מהסופר/מדיאדה/מגן ילדים/ ממקום אחר שלא
מעניין אף אחד" = אין לדירה שום יתרון.
"הדירה שמורה, במצב מצוין" = בעל הדירה הוא בעל ראיה לקויה
מאוד וחושיו התקהו עם השנים.
"2 חדרים מתאימה גם לזוג" = מתאימה לשותפים בלבד.
תופעה נוספת שנתקלנו בה היא השוכרים בעלי האינטרס הלא ברור. זו
תופעה שלא מצאנו לה הסבר, אך היא נפוצה מאוד. שוכרים אלה
מזמינים אותך לראות את הדירה, פורטים בפניך את מלוא יתרונותיה
ונותנים לך את הרושם שאם אתה רוצה היא שלך - הגעת ראשון ואין
שום בעיה. הם כל כך רוצים שאתה תהיה זה שיגור בה עד שהם נראים
יותר כמו סוכני נדל"ן מתחזים.
לבסוף, הם נעלמים כאילו בלעה אותם האדמה - לא מתקשרים, לא
עונים לטלפונים ולא בטיח.
הם בדרך כלל בעלי אמפטיה רבה למצב העגום בו אתה שרוי והם אלה
שיושיעו אותך. סימן זיהוים העיקרי - השוכר בעל האינטרס הלא
ברור איננו מוסר לך את מספר הטלפון של בעל הדירה, אלא מבטיח
שבעל הדירה יחזור אליך עוד הערב. ולסיכום, לא ברור.
השוכר המרושע הוא טיפוס נפוץ נוסף. הוא איננו עונה לטלפון או
שאינו מוסר את המספר, אלא קובע מראש שעה שבה יכולים לבוא לראות
את הדירה ואף מוסיף שאין צורך בתיאום מראש. חלפה בראשי המחשבה
שלשוכר זה עסקה עם חברות הטלפון לפיה הוא מקבל חינם מענה קולי
וכל מי שמתקשר אליו נתקל בו מייד וכמובן חייב בתשלום על
השיחה.
ולענייננו - כאשר המחפש המסכן מגיע מיוזע ורצוץ כחצי שעה לפני
השעה הנקובה אל הדירה (שבדרך-כלל גם ממוקמת בקומה השלישית בלי
מעלית) הוא מגלה להפתעתו שהדירה כבר הושכרה. למה מרושע? השוכר
פשוט לא יכול היה לפרסם ביטול להזמנתו הנדיבה להגיע ללא תיאום
מראש וכן לא יכול להמנע מלומר בציניות "את לא חושבת שאיחרת
קצת?" או לשאול שאלות כמו "מתי אמרו לך לבוא? ואיזה יום היום?
אז כמה ימים עברו בינתיים?"
גם בעלי הדירות לא טומנים ידם בצלחת בתהליך עינוי המחפשים. אכן
הם בעלי הנכס, ודירה במרכז ת"א היא אכן נכס שלא ניתן לערער
עליו, אבל מכאן ועד החקירות הצולבות שעברנו המרחק גדול.
"את עושה תואר שני במדעי הרפואה? הבת שלנו היא רופאה ממש."
"טוב שאתם אנשים של מדעים מדויקים - לדעתי, חוץ ממדעים מדויקים
הכל בולשיט."
"היה פה פסיכולוג שהציע לי שכר דירה של שנה מראש."
הביקוש הגדול נותן לבעלי הדירות כוח עצום שמאפשר להם לדרוש
מלבד המחיר תנאים מוזרים בחוזה. המזגן, מכיוון שאינו דבר בסיסי
והוא מהווה תוספת לדירה, ומכיוון שייתכן ותעשה בו שימוש לא
סביר, הוא באחריות השוכר - שהרי ברור מאליו שהתחביב העיקרי של
רוב האנשים הוא לכבות ולהדליק את המזגן. בנוסף, ברור שאם אכן
תהיה תקלה והשוכר שלא בחר את הפירמה של המזגן (ויתכן שהוא גם
מזגן המשתייך לוותיקי ת"א) ישלם עליה מכספו, יקח עימו את המזגן
לכשיעזוב את הדירה שכן הוא "רק תוספת".
גם במשפטים כמו "הצנרת עליך" נתקלנו מספר פעמים כי ייתכן
ועשינו שימוש לא סביר בצנרת - בעיה שלך אם חירבנת קצת יותר
מהדייר קודם - הצנרת הזו סופגת יופי כבר כל כך הרבה שנים שבטוח
שאתה אשם בסתימה.
כאוהבי חיות לייט, לא תיארנו לעצמנו שכמות שונאי החיות בעיר
היא גדולה כל-כך. מספר הדירות שפסלו אותנו או שנאלצנו לפסול
(תלוי מתי התגלה הפער) בשל העובדה שיש לנו חתולה היה גבוה
מאוד, ובדרך כלל מלווה בספק הסברים סתומים ספק משפטים ללא כל
קשר.
"מותר כלב אחד וגם כן תלוי איזה סוג ואסור חתול כי הדיירים
בבניין לא אוהבים חתולים."
"בעלת הדירה המנוחה, אמי, הייתה אלרגית לכלבים אז אי אפשר כלב
בדירה" (פשוט הרוח שלה עדיין מסתובבת בדירה והיא גם אלרגית).
"היה לי נסיון רע עם חיות שהרסו לי את החפצים" (מפי אישה שלא
השאירה בדירה ולו פריט ריהוט אחד).
לבסוף, אם שפר עלינו המזל ונשאנו חן בעיני בן הבליעל, זכינו
באופן קבוע למשפט הבא אותו חשב בעל הדירה לבעל ערך שיווקי רב
ולברכה "כל הדיירים שגרו כאן עד היום התחתנו בדירה הזאת, אז
תקחו את זה בחשבון", והיו שהוסיפו בחיוך "יש גם לוח זמנים שיש
לעמוד בו". צחקנו צחוק גדול וחשוף שיניים למשמע הבדיחה האחרונה
ויצאנו מן הדירה.
לא פעם שאלנו את עצמנו במהלך החיפוש, כשהגענו לרחובות שורצי
מקקים - מה הקסם הגדול של העיר הזאת? שכר הדירה המופקע? חיפוש
החניה האינסופי? הדוחות שמקבלים בסוף?
אולי זו תרבות הפיק אפ פארק/פיק אפ בית קפה שהתפתחה כאן
ובמסגרתה כל פנויה מסתובבת עם איזה כלבלב חמוד שאי אפשר לא
לעצור וללטף אותו ואגב כך להציע לה נישואין...
גם אנחנו מצידנו הגענו לשפלות חסרת תקדים. בדרך כלל אנחנו
נחשבים (לפחות בעיני עצמנו) לאנשים מתורבתים ורגועים, אבל
בתקופה הזאת מיסטר הייד יצא מתוכנו והיכה ללא רחם.
גם אנחנו התחלנו להגיע לפני הזמן לדירות ולומר מייד שאנחנו
מעוניינים בלי להסתכל.
השארנו לאנשים שפרסמו שהמודעה כבר לא רלוונטית פתקים מתחננים
בתיבת הדואר שאם החוזה עוד לא נחתם שיתנו לנו צ'אנס כי אנחנו
בוכים מהלההההב, או שלחנו הודעות טקסט מעוררות רחמים לשוכרים
שלא ענו לטלפון שבבקשה בבקשה יענו רק לנו.
העיר הזאת, לא רק שהיא מגנט לרווקים ורווקות, היא גם מייצרת
אותם - גם זוגות שנחשבו לנופת צופים לא יכולים שלא לריב כשהם
כל-כך מתוסכלים ולחוצים.
אבל לא נכנענו, לא לאלו שדרשו שנחתום בו ברגע שנכנסנו לדירה
ללא שהות, לא לאלו שרגע לפני החתימה החליטו להעלות את שכר
הדירה, לא לחורבות מעל מסעדות דגים מצליחות שאין בהן שום ריח
וג'וקים, לא לכוכים במסווה של דירה, לא לר"ג וגבעתיים ואפילו
לא מסרנו את החתולה. כוח העמידה המדהים שלנו כמעט הביא אותנו
לרחוב, אבל כאמור, לסיפורנו סוף טוב, אם יכול להיות סוף טוב
לסיפור הזה. אגב, הדירה היא שלנו למרות שהיינו שניים בתור,
בגלל שהשוכר הראשון, שהגיע כדי לחתום על החוזה, גילה להפתעתו
(הוא היה בדירה קודם) שהדירה בקומה שלישית, והרי לו יש פחד
גבהים (באמת...).
העיקר שמצאנו דירה במתחם בזל ואנחנו יכולים כעת לומר בגאווה
שיש לנו דירה במרכז תל-אביב המאובקת ולבלות את כל הזמן הרב
שהתפנה לנו עכשיו בחיפוש חניה.
שלמה גרוניך כבר ניסח את זה בצורה הכי מדויקת שאפשר - יש לו
סימפטיה לאנשים מתייאשים בתל-אביב. |
