לדעתי, לא יעזור לאף אחד: העם הפלסטינאי קבע מי המנהיג שלו,
מוצא חן בעינינו או לא; ויותר מזאת: לדעתי, אנו חייבים לכבד את
זה, לא רק לקבל. זה אומר במילים פשוטות שעלינו לכבד את המנהיג
שלהם, יהיה יאסר ערפאת ויהיה כל אחד אחר.

הבנתי האישית למונח "לכבד" אינה תואמת כלל וכלל את הבנת ממשלות
ישראל למונח הזה, מדורי דורותיה.

אני חושב שאין זה נכון להצר את צעדיו של ערפאת, או להחזיק בו
במוקטעה, או למנוע ממנו לצאת לחו"ל ו/או לגרש אותו...
הוא מנהיג, וככל מנהיג אנו חייבים לו את היחס הנאות והמכובד.
הסיבה אינה "מה ייצא לנו אם נמנע ממנו לצאת..." ואפילו אם ייצא
לנו - אין זה נכון לנקוט בצעד כזה, כי זה נוגד את עקרונות
האתיקה האנושית; הוא מנהיג! נרצה או לא!

כן, אני מדבר על אתיקה כמונח אנושי שאפילו עם אויב יש לו
מקום...

אינני מסוגל לשכוח את לחיצת היד של רבין עם ערפאת; אינני יכול
לשכוח את הסצינה של רה"מ ברק כאשר נהג בכבוד ובחיבה כלפי ערפאת
"ולחץ" עליו להיכנס לפניו בדלת של הבית הלבן (או בקאמפ
דייוויד); יחד עם זאת, אותם מנהיגים אלו שלנו יכולים לשבת
ולדון, חצי שעה אחרי שלחצו יד או חיבקו, בהחלטה "אסטרטגית" אם
להרשות לערפאת לצאת לוועידה הערבית או לא, אם להרשות לו לצאת
את המוקטעה או לא! אישית אני רואה בזה אבסורד, לא רק טמטום.

האויב הוא האויב הוא האויב, ואם החלטנו לדבר איתו, עלינו לדבר
איתו; ואם החלטנו להלחם בו ולהשמידו, עלינו להלחם בו ולהשמידו-
כולל את מנהיגיו שמבקשים להשמידנו; אולם אין אנו יכולים לנקוט
בצעד של זלזול והשפלה כצעד אסטרטגי, אין אנו יכולים לקטלג אויב
- עם זה אני מדבר ועם זה אני לא מדבר, אין אתה יכול לבחור
באויביך!

לדעתי, ואני הולך להציג דעה מאוד לא פופולרית, ניתן להאבק
באויב ובד בבד לשמור על כבודו כאדם. חסרה לנו קצת כנות עצמית.

מעניין מה החברים היו אומרים על הגישה הזו שהצגתי, בנוגע
למנהיגות האויב.
ובכל מקרה, הרעיון שעומד מאחורי דברי לא רק נתמך במה שקראתי
"אתיקה אנושית", אלא גם משרת אותי בדבר חשוב וחיוני: לא
להתבלבל. ערפאת הוא האויב הניצב מולי; על זקנו, על ההופעה שלו,
על ערמומיותו, על אופן מחשבתו, על אופן התנהלותו; הוא מייצג
נאמנה את העם הנאבק בנו, אויבנו. למה לנסות וליפות את המציאות
העגומה המכוערת הזאת? זה כמו זונה מגעילה זקנה שמבקשת חרף גילה
ועורה המדלדל לעבוד, אז הלכה ועשתה ניתוח מתיחת עור! ומה יצא
מזה? השיגה לקוח אבל הלקוח הקיא את הנשמה כאשר באמצע הזיון
הבחין בערימת עור שהמנתח אסף והשאיר מאחורי האוזן...

אנחנו, בניתוח הפלאסטי שעשינו לערפאת (אבו מאזן, אבו עלא, אבו
טיזי...) אכלנו את החרא ועדיין אנו לועסים אותו ועדיין ממאנים
להאמין שזוהי הזונה הזקנה והמכוערת ערפאת, ועדיין מבקשים ממנה
ביצועים טובים ואף מתפלאים מדוע היא מתנהגת כך! היום, ממש
היום, קראתי שיועץ התקשורת של שרון הכריז נחרצות "אם אבו עלא
לא יפעל נגד הטרור, לא יהיה רלוונטי מבחינתנו"!

רבותי: אם ישראל תמשיך לחיות בפנטזיה עם אבו עלא או אבו מאזן
או אבו זילף בתקווה שהם יספקו את הסחורה ועל ידיהם תבוא הגאולה
- היא תמשיך לאכול את החרא בטעמו הנוכחי שכבר מוכר לכל. טעות
איומה היא לא לזהות את האויב על זקנו, על הופעתו, על
ערמומיותו, על אופן חשיבתו, על התנהלותו... טעות אדירה היא לא
לזהות את נציג העם האויב שלנו. ההיסטוריה לא תסלח למנהיגינו
בתקופה קריטית זו על טעותם.

אלברט שבות