דייג אחד חזר יום אחד לביתו עם פרצוף תשעה באב. שאלה אותו
אשתו: מה קרה? ענה לה: מהבוקר עד הערב על הספינה המחורבנת
באמצע הים עם החכה ולא יצא לי דג אחד...

אשתו חמלה עליו ואמרה לו: תן לי ללכת לנסות את מזלי, אולי לי
ייצא...

לקחה את החכה וספר לקרוא והלכה בסירת הדייג המשפחתית אל תוך
הים, שם פרשה את החכה וישבה לעיין בספר שלה. לא עברה שעה,
וספינה של משמר החופים התקרבה אליה. מפקד המשמרת ניגש אליה
ושאל אותה לפשר מעשיה באמצע הים...

היא ענתה לו: אני דגה כאן... אני פשוט רוצה לדוג...

המפקד: את לא יודעת שאסור לדוג באזור הזה? את מתבקשת מיד
לעזוב!

ענתה לו: טוב, אז אני לא רוצה לדוג, אני רק יושבת פה וקוראת
בספר - אסור לי? ראית אותי דגה?

המפקד: מותר לך לקרוא, אבל כל הסימנים מראים שאת נמצאת כאן
בשביל לדוג, כי יש לך את כל הכלים הרלוונטיים - חכה,
פיתיונות... אינני צריך לראות שום דג... על סמך הסימנים
הרלוונטיים המרשיעים האלה אני יכול לעצור אותך ולהאשים אותך
בדיג אסור על פי חוק! מספיקים לי הכלים המרשיעים האלה שאת
סוחבת איתך... אז יאללה, להתחפף מכאן או שאני עוצר אותך ואת
הסירה.

היא: ואני מציעה לך שתתחפף לי מהפרצוף אחת שתיים - ולא, אני
הולכת להתלונן עליך שאנסת אותי, כי מה אתה עושה לבד איתי באמצע
הים?! מה עוד ואתה סוחב איתך עד אמצע הים את כל הכלים המרשיעים
הרלוונטיים.


יום טוב / אלברט