פלאק פלאק, נעלי הפלטפורמה שלי עשו את הדבר הזה שנעלי עקב
עושות כשהן רוצות שתשברי רגל. אחרי שעתיים של דם יזע ודמעות
סיימתי להכין את החומר למחר,  ועכשיו ניצלתי את זמני הפנוי
בשביל להביך את עצמי בפרהסיה. שרת ומנקה  שעמדו בפתח חדר
המורים הסתכלו בי במבט של "לכי מכאן ילדה קטנה",  ולשבריר
שנייה ראיתי את עצמי דרך עיניהם- בת שירות עם מבט מבולבל
בעיניים שמחפשת את היציאה, מנסה לייצב את נעליי העקב שהיא
עדיין לא למדה ללכת עליהן בקו ישר. חייכתי אליהם חיוך שהיה
אמור להיות מלא ביטחון.  
אני מורה.
ישר מבית הספר הלכתי  ל"מנגו". בחרתי מהקולב את חצאית המידי
הראשונה שנראתה לי מתאימה, וניגשתי לשלם. פלאק פלאק, הרצפה
המתקרבת נבלמה ידי דלפק המכירה. הערה מנטלית- ללמוד ללכת על
נעליי עקב ולהגיד לליאת לשים לי פחות מייקאפ בעיניים בפעם
הבאה. משוב מנטלי- כאילו שזה יעזור.
אני מורה עלובה.
הדירה היתה ריקה, ליאת בטח הסתלקה מזמן. לבשתי את החצאית מול
המראה הגדולה שבכניסה, והסתובבתי כמה פעמים מסביב לעצמי.
חצאית המידי הראשונה שלי, כמו האיפור המרוח ונעליי העקב, נראתה
מאוד לא מתאימה. בסך הכל חלק מהניסיון לגרום לי להרגיש כמו
מישהי שאנשים באשכרה מקשיבים לפקודות שהיא מחלקת.

מובן שהצורה שבה מעדתי לפני שלושה ימים לתוך כיתה י"א (פלאק),
נוחתת עם ידיי על הפינה החדה של שולחן המורה (פלאק פלאק), לא
ממש עזרה.
זה היה היום הראשון שלי בבית הספר.
"המורה, אני חושב שהשערות ברגליים שלך הסתבכו לך בעקבים".
מבריק. ברגע שהפוקוס חזר אלי התמקדתי על תלמיד  יותר מדי
מחומצן והרבה יותר מדי מחויך שישב בשורה השניה.
"סליחה? יש בעיות עם הרגליים שלי?"
עכשיו כל הכיתה כבר הסתכלה על החצאית הארוכה שלי, כאילו בציפיה
לראיית רנטגן פלאית שתחשוף בפניהם את רגליי השעירות.
"בטח. כולם יודעים שלדתיות יש שיערות ברגליים".

אני מורה עלובה שמתדרדרת לויכוחי שיערות ברגליים עם התלמידים
שלה.
למחומצן קראו יורי, והוא לא נהיה יותר נחמד בהמשך השיעור.
בסמינריון לימדו אותנו לדווח על תלמידים כאלה ישר להנהלה, וזה
אכן מה שעשיתי, 80 דקות סיוטיות מאוחר יותר. עידית, המנהלת,
הינהנה בהבנה למשמע שמו.
"אין סיבה שתתני לו להטריד אותך. פעם הבאה שהוא עושה בעיות
תשלחי אותו ישר אליי"
הינהנתי בצייתנות, כראוי ליומי הראשון בסביבה עויינת, מחבקת את
שאריות הסמכות שלי בתוך יומן מורה ירוק קרוב לחזי.
ארבעה ימים וארבע שיחות עם עידית מאוחר יותר, יורי עדיין בכיתה
שלי. התברר ששלוש שנים בכיתה י"א בהחלט מעצבות לבנאדם סוג של
יכולת לעמוד על שלו-  אף פעם לא ממש עלה בידינו לצלוח את עניין
השערות ההוא.  אחרי שהייתי מסיימת עם חצי השיעור שהוקדש באופן
מסורתי להורדות ידיים מילוליות בין יורי הגבר למורה הכונפה עם
השיערות ברגליים, ביליתי את חצי השיעור השני בניסיון להסיט את
מבטי התלמידים מבהייה מונוטונית בחצאית שלי.
בסמינריון לא סיפרו לנו אף פעם איך להתמודד עם הערות על
הרגליים שלי. לעמות זאת, היו להם כל מיני סיסמאות נחמדות שאותן
הם נהגו לתלות באופן עקבי על כל משטח זמין שלא היה תפוס בהגיגי
הרמב"ם.
דברים כמו "אני מאמינה בלהאמין בעצמי" ו"אני  עושה את השינוי"
ואפילו "אם אין אני לי מי לי".  
כל הסיכומים המפורטים האלה, קירות חדר האוכל והפתקיות הקטנות
עם הדבק מאחורה- והנה אני, שבועיים מאוחר יותר, מבזבזת 120 שקל
על חצאית מידי.
המסר היה "אני דתיה שיש לה שיערות ברגליים.
ואני גאה בזה, לעזאזל".

הסתובבתי שוב מול המראה, ואז שמתי לב לזה.
השם שלו, שם. רגל שמאל, קצת מעל הקו שבו נגמרת הגרב. הזיפים
שגידלתי הסתירו אותו קצת, אבל הקוים האדומים, הדקים, עדיין היו
בולטים, במיוחד אם מסתכלים מלמטה. חשבתי שזה יהיה רעיון טוב
לוותר על המידי, לפחות לבינתיים. הנחתי את החצאית בארון,
ובלילה חלמתי על יורי,  רודף אחרי עם מספריים בידו. למחרת
בבוקר, כשפתחתי את הארון, והוצאתי את חצאית המידי, הגעתי
למסקנה שיותר גרוע מזה כבר לא אוכל לרדת.

טעיתי.
"מה זה? שירה, את עשית את זה לעצמך?". יום חמישי, חדר מורים,
חמישה לשמונה בבוקר. ליאת היתה הראשונה ששמה לב.
"סתם. זה היה מזמן."  
"כמה מזמן?"
"מזמן. כיתה..ט'."
"מי זה היה?"
"עזבי את זה, ליאת. סתם מישהו שהייתי מאוהבת בו".
"כיתה ט', אמרת?" היא התכופפה- פעולה מורכבת  בפני עצמה, יכלתי
לשמוע את עקבי השפיצים שלה זועקים לעזרה. "זה נראה טרי, שירה.
זה נראה כאילו שעשית את זה לפני יומיים".
הרחקתי את הרגל מפניה. "אל תהיי טיפשה. עברתי את השלב הזה
מזמן."
היא היתה קרובה. שבוע, בדיוק יום לפני תחילת השירות שלי. עדיין
יכלתי לזכור את ההרגשה של הדם מטפטף על הרגל שלי, נספג בגרב
שהפכה לאט לאט לאדומה. הצריבה של האלכוהול, והרגשת הסיפוק מן
התוצאה הסופית. עכשיו פתאום תהיתי למה לעזאזל לא היה לי את
השכל לעשות את זה במקום קצת פחות בולט.
ליאת הזדקפה, מבט של ספקנות בפניה.
"שיהיה. במקומך, לא הייתי מציגה את זה ככה.  התלמידים יעשו לך
גיהנום"
"בדיוק בגלל זה אני עושה את זה".
ליאת התעלמה מהדרמטיות בקולי ושלחה אל הנעל השמאלית שלה מבט
מודאג של "נדמה לי שדרכתי על מסטיק". היא ביצעה תנועות
מורכבות, מנסה להביא את העקב לתווך אפה, ואני ניצלתי את ההסחה
האסטרטגית להמלטות חפוזה בכיוון המסדרון.
"רק אל תבואי לבכות לי אחר כך שהם לא מקשיבים לך.!" היא צעקה
אחרי, מזדקפת. "גם אני לא הייתי מקשיבה למישהי שחורטת על עצמה
סימני מטרות!".

השעתיים בט' היו סיוט. לקח לתלמידים בדיוק חמש דקות לפענח מה
היו הקוים על רגלי, ועוד שלוש דקות בשביל לסקור את הרוב המוחלט
של ההיבטים ההסתברותיים בתיאוריית הקוואנטים  ולהבין שהם כנראה
לא נוצרו שם מעצמם. אני לא חושבת שפיתגורס נאלץ אי פעם לעמוד
בתחרות כל כך צמודה עם רגל של מישהי. הם לא היו רעים, רק..
סקרנים.   שעתיים מאוחר יותר נשלחו שני תלמידי כיתה י'  להחתים
את המנהל על פתק "אני מתחייב לא לחרוט לעצמי יותר על הרגליים
באמצע השיעור", וכשהגעתי לכיתה י"א כבר לא הייתי צריכה אפילו
את טריקת הדלת המסורתית בשביל להפנות אליי את העיניים.
שקט. יותר מדי שקט.
נראה אותך עכשיו, אדון "מה יש לך מתחת לחצאית".
והסערה.
"רגליים יפות, המורה".  
שורה שניה, כיסא רביעי מהחלון. הדרך לגיהנום היא לפעמים כל
המרחק מהלוח לשולחן עץ ירוק. מדדתי ארבעה צעדים, אולי הייתי
מצליחה בשלושה לולא נעליי העקב הארורות. זה היה הרגע הגדול
שלי, ויורי הוא שהעניק לי אותו.  אני מאמינה בלהאמין בעצמי.
אני עושה את השינוי. אני מדברת בקול עמוק וסמכותי.
"יורי, קח בבקשה את הדברים שלך, וצא מהכיתה.  חכה לי בסוף
השיעור בחוץ."
ציפיתי שהוא יתווכח, אבל הוא התחיל לאסוף את הדברים שלו מייד,
בתנועות ידיים איטיות של "לא איכפת לי בכלל שמעיפים אותי".
כשהוא כבר עמד בדלת , הבנתי את הסיבה.
"רק שתדעי, המנהלת היתה פה. היא אמרה שהיא רוצה לדבר איתך".
טריקת דלת וחמישה עשר מבטים שהסתכלו לשם שינוי בפניי אישרו את
דבריו.

אחת הסיבות לכך שאף פעם לא הלכתי עם חצאית מידי היא שבאולפנא
שבה למדתי זה היה עלול להציב אותי בפני מנהל שאוחז בידו חצאית
קפלים ארוכה ומבט מצווה בעיניו. עכשיו תהיתי אם זה היה גם
התכנון של עידית, או שהיא  פשוט תרצה לי על מדיניות בית הספר
בנוגע לחריטת שמות על הרגליים  ו"תופעות כאלה...". משום מה
קיויתי שהנחתי מאחורי את הקטע של ה"תופעות כאלה" כשסיימתי את
התיכון.  
על הלוח בכיתה השארתי תרגיל, ציווי לפתור אותו עד לשובי
ותגישו-לי-בבקשה-כבוחן. (משוואה אחת, שני נעלמים.  יש סוגים של
התעללות שפשוט אי אפשר לקחת ממורה). לפחות זה פותר אותי מהצורך
לנסות לשעשע חבורה של בני  שש עשרה במשך 40 דקות. תהיתי אם
עידית בכלל מדמיינת לעצמה מה ההלקאה הפומבית הזאת עושה לדימוי
שלי בעיני התלמידים.
כשפתחתי את הדלת, גיליתי להפתעתי שחוץ מעידית מצטופפות במשרד
עוד חמש מורות, כמעט חצי מהסגל של שכבת י"א.
לשניה חלף בראשי הירהור שאולי ההלקאה תהיה יותר פומבית ממה
שציפיתי. נשבעתי לעצמי שאם עידית תעיז להעמיד אותי בעמדה
מתגוננת מול להקת הטורפות צבועות-הציפורניים האלה, זה יהיה
יומי המאושר האחרון במקום הזה. שאפתי עמוק, וצעדתי פנימה.
"הו, שירה טוב שהגעת" חייכה אליי עידית מראש השולחן "אנחנו
מחכים רק לך". צעדתי אל מקומי בזהירות, בצעידה ברווזית שניסתה
להסתיר את הכתובת על רגלי, אבל עידית אפילו לא הסתכלה לכיוון.
פתאום חשבתי שיכול להיות שהיא בכלל לא יודעת מה עשתה המורה
הנכבדת למתמטיקה לרגל שלה- האם החדשות בבית הספר הזה  מצליחות
לנהל מסלול סלקטיבי שעוקף את סגל המורים בשעטתו במהירות האור
מכיתה לכיתה?
כנראה שכן. כי עידית נתנה לי להתיישב, ואז חייכה את חיוך ה"גם
אני עברתי סמינר ביחסי אנוש" שלה, וכחכחה בגרונה להשקיט את
הדיון הער אודות "בטי המכוערת".
"קודם כל, אני מתנצלת שהייתי צריכה להוציא כמה מכן מהשיעור,
אבל היה לי חשוב לאסוף את כולכן ללא דיחוי, לפני שמשחררים את
התלמידים בשלוש".
הנהון הנהון. "בטי המכוערת" בטח מתחילה בשלוש ועשרה.
"בדרך כלל אנחנו לא מכנסים ישיבה אודות תלמיד אחד בפורום שכזה"
המורות שישבו ליד המקרר פתחו שקית צ'יפס שהחלה לעבור מיד
ליד-"אלא במקרה אחד"- הפסקה דרמטית-"השעיה של תלמיד מבית ספר".
כרסום הצ'יפס השתתק למשך כמה שניות על מנת להביע את הזעזוע
הראוי.  
"טוב, עידית, תעברי לעיקר"- מורה לבושה בסוודר שנראה כמו משהו
שאגודת "צער בעלי חיים" הייתה יכולה לאמץ בשביל הלוגו שלה תפסה
את רשות הדיבור  "יורי היה הבעיה של י"א 7 כבר מספיק זמן, וזה
לא נראה כאילו שהוא עושה משהו בשביל להפוך להיות הבעיה של
י"ב 7. אין לו שום מוטיבציה ללמוד".
"שוחחת איתו מאז הפעם האחרונה?" שאלה עידית את התופעה
הצבעונית, שהייתה כנראה המחנכת של י"א 7.
"אחרי המקרה של הסמים? לא. אבל אני יודעת שדפנה ניסתה לתפוס
אותו לשיחה והוא הגיב מאוד בעויינות".
דפנה, היועצת של בית הספר, הסתכלה על עידית במבט שפירש ש"הגיב
בעוינות" הוא הגדרה מרוככת.
אז אנחנו מדברים על יורי,  משהו קטן בי זעק משמחה. אז הוא לא
היה כנראה רק בעיה שלי. אז יורי עומד לצאת מחיי לתמיד!
"בקיצור" סיכמה עידית "כולנו פה מלמדות את יורי ויודעת  במה
מדובר. אתמול שוחחתי עם קצינת המבחן שלו, והחלטה, כל החלטה
שנקבל, צריכה להיות מיידית.  יורי עצמו, חייבים לציין, אינו
נלהב מהרעיון לעזוב את בית הספר. אבל אחרי שלוש השנים
האחרונות, אני חייבת להגיד שנואשתי מפיתרון. סילוק נראה לי כמו
הדרך היחידה. למישהי יש הערות?"
שקית הצ'יפס הגיעה לידי כשהיא כבר ריקה. קימטתי אותה בהיסח
דעת, וציפור הדרור שזימררה שיר לחופש בתוך חזי עברה לטונים
כבדים יותר. משהו בפיתרון הזה פשוט לא נשמע הוגן.  
"שרית? ריקי?" עידית הסתכלה אל שתי המורות שישבו מולי.
"גם אני לא רואה פיתרון אחר"-אמרה מי שנראתה בבירור כריקית
שבין שתיהן. " אני פשוט לא מצליחה להבין את ההתנהגות שלו. זה
נראה כאילו שהוא עושה הכל בשביל למשוך אליו אש. חוץ מלבקש את
זה במילים, הוא עשה הכל בשביל שיעיפו אותו מבית הספר."
שרית הנהנה. "ממש. אין מורה אחת  שתגיד לך שהוא לא הופך את
עצמו למטרה באופן מכוון".
באינסנקטיביות, באופן כמעט בלתי מורגש, טיילה האצבע שלי על
קרסולי. איך קראה לזה ליאת?..
"טוב" עידית סיכמה את העניין "לאחר ששמענו את כולם, אני
נאלצת..".
סימני מטרות.
"עידית, חכי שניה" הקול שלי היה יותר חזק ממה שחשבתי, והמורות
הביטו בי בהפתעה. "רק רציתי להגיד ש..זאת אומרת אני לא מכירה
את יורי הרבה זמן.."
"עושה רושם שכבר הספקתם להכיר זה את זה די לעומק" עידית פזלה
לעבר יומן המורה הירוק שלי, ידיד האמת היחיד שלי במשך חמשת
הימים האחרונים.
"אני לא מכירה אותו הרבה זמן, אבל אולי, דווקא בתור מורה
חדשה.."
השתתקתי לרגע. אני מאמינה בלהאמין בעצמי.
או משהו.
"אני חושבת שאני מנסה להגיד שיש אצלו צד מאוד חזק של התמדה.
זאת אומרת, הוא נשאר כיתה במשך שנתיים ובכל זאת הוא עדיין
לומד.."  כיחכוחים מצד המורות הזכירו לי להשתמש בניסוח מדוייק
יותר "..מגיע לשיעורים. וביומיים האחרונים הוא התחיל גם קצת
להיפתח..נראה לי שאוכל להגיע איתו למשהו במשך השנה. אולי יש
סיבה אחרת להתנהגות הזאת שלו- הרי אמרת בעצמך שהוא לא רוצה
לעזוב. "
בפעם הראשונה מאז שנכנסתי למשרד של עידית  השתררה בו דממה.
המורות הביטו זו בזו במבט של שופטי-שלום הנושאים בגבורה בעולו
הכבד של הצדק. ריקי התנדבה להיות הראשנה שתשבור את השקט.
"יכול להיות שיש משהו במה שהיא אומרת" התעלמתי מההתייחסות
המזלזלת בגוף שלישי ונתליתי בתקווה בטון החיובי שלה. "אולי
באמת אפשר לחכות למחצית. חיכינו כבר כל כך הרבה זמן.."
דפנה חיככה בתלתליה "אולי יש מקום לעוד שיחה מיישבת עם קצינת
המבחן...".
עידית הסתכלה עליי במבט מרוכז.
"שירה, את בטוחה? הבנתי שהיו לך די הרבה בעיות איתו. את באמת
חושבת שיש טעם להשאיר אותו?"
הסמקתי. יורי מפריע לי. זה נכון. אבל היה משהו לא הוגן, לא
מתאים, בפשוט לסלק אותו בלי לנסות. זה היה קל מדי, כמעט.. נגד
הגורל.
"אני חושבת שכן." אמרתי בשקט.
עידית חייכה.
"בסדר. מי כמוכם יודע כמה אני אשמח אם נוכל להימנע מהצעד הזה.
בואו ניתן לו עוד שלושה חודשים עד המחצית. שירה, אני מקווה שאת
צודקת. הערות, מישהו?".
שתי מורות הביטו בשעון שעל קיר החדר. חמישה לשלוש. גם אם היה
בחזקת סכנה לשלום האנושות ידעתי שעכשיו כבר אף אחת לא תתחיל
להתווכח. הסיכון לפספס את ה"בפרקים הקודמים" של "בטי" היה גדול
מדי.
"או קיי, סיכמנו. אני אשתדל לדבר עם ההורים של יורי בימים
הקרובים, ולהבהיר לו שזאת באמת היתה התרעה אחרונה".
הייתי הראשונה שעזבה את המשרד של עידית. פחדתי שכל רגע נוסף
בחדר יגרום לי להתחרט. כשננסתי לכיתה י"א 7 רוב התלמידים כבר
עזבו. על השולחן היתה מפוזרת ערימה מגובבת של דפים מקומטים,
ומעליהם, קורא בעניין את העיתון שהייתי יכולה להישבע שהנחתי
בתיקי, ישב יורי.
"מה אתה עושה כאן?"
"אמרת לי לחכות לך בסוף השיעור, לא?"
"מה שאני אומרת  לא הפריע לך לעשות מה שאתה רוצה עד עכשיו,
לא?"
הוא התעלם מההערה הצינית.
"אתה לא רוצה לשמוע איך הייתה השיחה עם עידית?"
במבטו, יכולתי לראות שהוא כבר יודע. יכולתי לראות גם שהוא
לעולם לא יודה בזה.
"עזבי אותה, היא סתם דאווינרית.  זה לא אסור לדתיות לחרוט על
עצמן?"
"באנו לפה בשביל לדבר עליי?"
"לא, באמת, מי זה היה? הוא עשה לך את זה?" הוא התכופף והושיט
את ידו לעבר קרסולי, ואני הרחקתי את רגלי כמו ממשהו חם.
"זה באמת לא צריך לעניין אותך. הייתי אומרת שיש לך מספיק
בעיות משלך."
הוא התעלם. "ומה תעשי כשתתחתני? ובכלל, אם את עשית את זה
לעצמך, המורה, אז יכולים לשים אותך במוסד"
התחלתי לארוז את התיק שלי. שיחה משמעתית מלב אל לב כבר לא תצא
לי מכאן.
"באמת, זה לא נורמלי. זה.. נו..איך קוראים לזה.."
סגרתי את הריצ'רץ'. למה, למה הייתי צריכה לפתוח את הפה הגדול
שלי בישיבה?
"נו..כשאתה מזיקה לעצמך.. מילה יפה כזאת.."
הוא היה יכול להיות עכשיו בדרך למוסד לעבריינים צעירים, או לאן
שזה לא יהיה שאליו שולחים תלמידים כמוהו. ובמקום זה, התחננתי
כמעט שישאירו אותו כאן. למה?
"מזוכיסטיות!" יורי שאג בניצחון.
"מזוכיזם" תיקנתי אוטומטית. כבר הייתי בדלת הכניסה, ומשהו גרם
לי להסתובב אחורה ולחזור לשולחן המורה. "יורי, למה אמרת לעידית
שאתה לא רוצה לעזוב?"
זה הפתיע אותו. הוא הפסיק לרגע לשחק עם העגיל שהיה לו בלשון
והייתי יכולה להישבע שהוא חושב על זה.
"לא יודע" הוא חייך לבסוף. "לפעמים אני פשוט מרגיש שזה המקום
היחיד שבו אני בטוח. "
הנהנתי בעידוד, והוא המשיך.
"אפילו שהמורות, והמנהל.." כאן רצף המחשבות שלו הגיע לקיצו.
הוא קפץ מהשולחן ובעט בכיסא שעליו היה מונח התיק שלו.
"אני לא יודע" הוא חזר ואמר לי מפתח הדלת "אולי גם אני
מזוכיזם".
אחרי שניה הוא הציץ שוב לכיתה. "חבל על הרגל שלך, המורה. הוא
לא שווה את זה".
כשהייתי בטוחה שהוא הסתלק, התיישבתי על שולחן המורה ובהיתי
אולי שעה בקרסול שלי.

הוא באמת לא היה שווה את זה.