הוא זוכר את עצמו מדבר עם מישהו וחושב על זה, על החשק הזה והוא
זוכר את עצמו מנשק אותה וחושב "תרד מזה, תיגמל, תפסיק לחשוב"
וזה לא הפסיק... כל גופו כאב. הוא ניסה, באמת שניסה, אבל מה זה
כבר משנה כמה רע זה עושה לגוף שלך? מה זה כבר משנה? בכל מקרה
בסוף נגיע לאן שנגיע. אז נמאס לו לחכות... והוא יצא.
"אין לי מספיק כסף", חשב ואף מלמל בקול, אבל ממי אבקש, ממי?
כולם כבר יודעים שהתמכרתי, שאני כבר לא ישן, לא עובד, לא מסוגל
להתרכז בשום דבר אחר. שחר! שחר תיתן לי קצת כסף, היא הרי עובדת
עכשיו והיא אוהבת אותי, כך היא אומרת. אז אם היא אוהבת באמת
היא לא תרצה לראות אותי סובל... הוא אסף את הפלאפון בדרך ויצא
אליה.
כל הדרך לא חשב על דבר, שחר כסף מנה אהבה חיים שחר כסף מנה
והוא ניסה להזכיר לעצמו מדי פעם את הדרך - ימינה בכניסה לעיר,
עוברים את הכיכר ו... והוא ניסה להזכיר לעצמו מדי פעם כיצד
לנהוג, כיצד לנשום
והריח את הריח ושמע כבר את הקולות ואמר לעצמו "תירגע כבר, היא
לא תיתן לך כלום כשתראה אותך ככה", ואז הוא הגיע.
הוא התקשר אליה והיא ירדה לחניה. שוב היא לובשת את הצעיף הזה
והצבעים לא מתאימים. חמודה. היא נכנסה לאוטו בבושה כרגיל
והסתכלה עליו... עליי. נישקתי אותה. "הכל טוב?" שאלתי. "עכשיו
טוב", היא ענתה וחייכה, "חשבתי שאתה קצת כועס עליי..." כועס
עלייך? "לא. אני פשוט עייף." "הכל בסדר?" שאלה. "כן. אני יכול
ללוות ממך קצת כסף?" נהיה לי קצת חם. היא שתקה. "אתה צריך כסף?
בסדר. כמה אתה צריך?" פתחתי את החלון והדלקתי סיגריה. "כלום.
עשרים שלושים." שותקת. היא פתחה את ארנקה והוציאה שטר של מאה
שקל... הלב שלי נשבר. הנה, הרסתי גם את זה. האדם הכי תמים שאני
מכיר ראה אותי לראשונה - מכור. "אני אוהב אותך", שמעתי את עצמי
לוחש. והיא התקרבה, נתנה לי נשיקה קטנה במצח ונעלמה באויר הקר
שבחוץ.
לא היה עוד זמן לבזבז. שמתי גז ושעטתי אל המקום. מדי פעם בדקתי
בשמשות אם מישהו שאני מכיר נמצא בסביבה. התחלתי להזיע.
"תירגע", מלמלתי שוב ושוב. אין חניה. אין חניה?! עצרתי את הרכב
ברמזור וזינקתי החוצה. כבר לא יכולתי לנשום, לא יכולתי לשמוע
דבר מלבד קולו של הסוחר, לא יכולתי לראות כלום חוץ מאורות
המקום הצהובים-לבנים, והריח, אף פעם לא חשבתי שזה יכול להיות
ככה, הבטן כאבה לי, סחרחורת אחזה בי ומעדתי, טיפות הזיעה שנטפו
ממצחי מטשטשות אותי. מעדתי שוב, ואז, כשכבר חשבתי שאני הולך
ליפול, הגעתי. "תן לי מנה", אני חושב שצעקתי.
"חומוס צ'יפס סלט?" הוא ענה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.