עד מתי נמשיך לנדנד שנינו את הסירה?

אני אפלוט מדי פעם את שעומד לי על קצה הלשון ואתה תכעס ותעלם.
עד מתי תמשיך לאמר לי "אל תשאלי כמה, אל תשאלי איך" ואני
אדמיין אותך בעיני רוחי כך - עומד ומחייך. איך חשבתי שתוכל
לענות לי כשאתה בעצמך עוד לא יודע את התשובה? כשעיניך הופכות
נוצצות וחולמניות כשאני מולך ואתה מדבר קודם איתי כשאתה פוחד
או מתרגש אך שפתיך ממלמלות "לא" בכל פעם שעיני שואלות כאילו
בכדי לשכנע אותך ואותי באותה נשימה, לפני שקולות אחרים מלבך
תשמע.

אם רק יכולתי להגיד מה אצלי מתרחש

הייתי עומדת מולך אמיצה וקשוחה וצועקת "למה לאהוב אותי כ"כ
מפריע לך?" והייתי אומרת תראה אותך - דואג לי לפני שדאגת לעצמך
ואז מתחבא, מפחד מהרגשות של עצמך. הייתי אומרת אל תאהב אותי
אין שום בעיה אך אל תבהל כל פעם שאתקרב ללבך. הייתי אומרת תן
לי רק להיות שם לכמה דקות. קרובה לנשימותיך, חלומותיך וחטאיך
ואלחם בעצמי בכל פחדיך. הייתי אומרת אני לא רוצה להיות האחת
שלך, קרוב לוודאי שאינך האחד שלי. הייתי אומרת תגיד לי שאני
צודקת ואלך. הייתי שואלת מדוע צריך אתה להלחם בכל העולם ובעצמך
לפני שתודה שאהבת? הייתי אומרת אהבתי.