ביקשת שאכתוב לך על החבר החדש שלי.
ביקשת שאכתוב בקצרה. בפרטים. אבל כל מי שמכיר אותי כבר יודע
אני רוצה את השלם.

החבר החדש שלי קצת משוגע אבל אני מניחה שזה מה שמקסים כל כך
בו. נפגשנו בחודש מרץ בשנה בה הכל קצת התרסק לי והכל גם נבנה
מחדש. לא החלפנו הרבה מילים בהתחלה. המשיכה הייתה חזקה מדי
והרגשתי מין סחרחורת נעימה כשנישק אותי לראשונה, כאילו הרגע
סיימתי כוס יין גדולה. לא הופתעתי מהמשיכה אליו - הרי פיזית
הוא כל מה שאי פעם רציתי. שיער בהיר, עיניים כחולות עמוקות,
כאלה ציניות, גוף אתלטי שנבנה בעבודה יותר מאשר בחדר כושר
והתנשא לגובה מטר ושמונים. וחיוך. חיוך כזה מדהים שהשתנה בכל
שניה, רגע ציני, רגע שובב, רגע חולמני.

הוא אמר שהוא עושה מה שצריך עכשיו אך יום אחד יעשה מה שירצה.
זו הייתה דרכו להגיד שהוא מתכוון להגיע הרחק הרחק. אחרי שיחה
קצרה כבר הבנתי שמדובר בגבר קצת צנוע מדי שקצת מנסה להסתיר את
חוכמתו בסרקסטיות עדינה וחיוך שובב.

ועכשיו הכל ורוד ואני יכולה לעשות הכל מבלי לחשוש. הוא אמר לי
שיש הרבה דברים שאנחנו עושים יחד שלא מובנים לאף אחד וחברים
שלו אומרים שנראה כאילו הוא חיכה לי כמו שאמרתי שחיכיתי לו.
והוא מלמד אותי לרכב על אופניים ואני סוחבת אותו לטיולים
מוזרים כל שבת (בדרך כלל לערים נידחות וחורשות אפלות) והוא
מצחיק אותי ומחמיא לי ובכל רגע פנוי אנחנו מדברים בטלפון או
עושים משהו יחד. ולפעמים הוא עושה דברים ממש מטורפים כמו קונה
לי עפיפון ולוקח אותי להעיף אותו בים בחמש בבוקר או מגיע עד
אליי באמצע הלילה רק כדי לתת לי נשיקת לילה טוב.

הוא מאוד גאה להיות איתי - שמתי לב לזה כבר בשבוע הראשון של
ההכרות שלנו כשהוא רצה שאפגוש את ההורים שלו, את אחותו הקטנה
ואת כל החברים הקרובים. שום דבר לא עוצר אותו. ביום העצמאות
הוא הגיע בשבע. אמר שלום לכולם ולי "בואי, ממי, יש לי הפתעה".
נסענו עד היציאה מאשדוד ועצרנו בצד. הוא הוציא מהאוטו שמיכה
וסל ואני ידעתי. טיפסנו בסולם שבצד והתיישבנו על הגג של מגדל
המים. שתינו יין אדום וצפינו בזיקוקים השקטים והתחבקנו.

רציתי שאספר לך על החבר החדש שלי... אז כזה הוא - יפה ותמים
וחכם.