הרבה פעמים אני חוזר אל הרגע הזה, ששום דבר אחריו כבר לא היה
אותו דבר.
כל אחד צובר במשך השנים רגעים כאלו, שבזמן התרחשותם עדיין קשה
להבין את המשמעות שלהם.
בשבילי, זה יהיה הרגע שבו התאהבתי בנועה. נועה, שהייתה ונשארה
האהבה הראשונה שלי. אותה נועה, עם החיוך הגדול שלה, הריח
המתוק, השפתיים שצבועות תמיד בצבע אדום מהסוכריות שהיא תמיד
הייתה מלקקת, הכניסה לבית שלה שהייתה מלאה באצטרובלים
מפוזרים.
הרבה פעמים, כשאנשים מבוגרים חוזרים אחורה לחוויות הילדות
שלהם, הם תמיד מתעקשים ואומרים "שכל כך כיף להיות ילד, איך הכל
כל כך פשוט וברור". ותמיד כשאני שומע את אותם המשפטים, ממלאת
את הגוף אותה תחושה חזקה של אהבה חזקה ובדידות איומה, שממלאת
לב קטן ועדין של ילד.
אני זוכר שישבנו בכיתה, החלונות היו פתוחים, ונכנסו רעשים של
הילדים מכיתות ד' שהיו בשיעור חופשי, ושיחקו "שערים בחוץ". אני
זוכר שקרן של שמש נכנסה בדיוק דרך החלון והאירה לנועה את הצד
השמאלי של הפנים באור נקי, והיא בדיוק הסתובבה אל דניאל, שישבה
לידי, וזרקה אליה מחק חדש בצורה של פטל. המחק פגע לי בדיוק
באמצע המצח, ונועה התחילה לצחוק. אני ישבתי, הסתכלתי עליה,
במבט רציני, ולא רציתי להזיז אף שריר בפנים, כדי שהרגע הזה לא
יעבור. רק אחרי שנים הבנתי שזה היה הרגע שהתאהבתי בנועה.
באותו יום חיכיתי מאחורי הברזיות עד שראיתי את נועה עוברת,
מחזיקה ביד תיק ציור ענק. ורק אחרי שראיתי שהיא יוצאת מהשער של
בית הספר ומתרחקת ממנו, יצאתי מאחורי הברזיות, והתחלתי ללכת
אחריה. הלכתי מאחורי נועה, עוצר מאחורי פחי זבל ונכנס לתוך
חצרות של בתים בכל פעם שהיא עצרה ללטף חתול, או לקטוף פרח
נסתר. המשכתי אחריה, עד שראיתי אותה נבלעת לתוך בניין בקצה
הרחוב, שהיה מלא בצמחים מטפסים שהגיעו כמעט עד לקומה השלישית.
במשך שלוש שנים הייתי מלווה אותה יום יום.
כל יום, בדיוק בדקה של הצלצול, הייתי דוחף את הקלמר והמחברות
הצבעוניות לתיק שלי, ורץ איתו פתוח להתחבא מאחורי הברזיות.
הייתי מלווה אותה עד לבית, אבל תמיד מרחוק.
אחרי זה, הייתי הולך הביתה, פותח את הדלת במפתח שתמיד היה קשור
לי בחוט צהוב דהוי של הצוואר. הייתי "ילד מפתח", והייתי תמיד
חוזר אל בית ריק. הייתי נכנס הביתה, מוריד את התיק, מחמם את
האוכל, ומתיישב על השטיח הגדול שהיה לנו בחדר האורחים.
תמיד אחרי שהייתי מסיים לאכול, אף פעם לא הייתי מדליק את האור
בחדר. הייתי נשכב על השטיח, מסתכל על החלון הגדול שהשקיף על
הרחוב המרכזי של השכונה שלי, ולא הייתי זז משם עד שהאור בחלון
התחיל להיעלם, וחושך שטף את הבית. הייתי שוכב על הגב, וחושב על
נועה. מדמיין בראש סיפורים ארוכים, בהם אנחנו הולכים את הדרך
הביתה, היא מלפנים ואני מאחור, ופתאום היא מסתובבת, וקוראת לי
לבוא. הייתי משחזרת כל רגע קטן מההליכה שלי אחריה, כל פרח קטן
שהיא קטפה, כל איש שעבר בדרך. הייתי מחכה עד לרגע ששמעתי את
המפתח ננעץ בדלת, ואת הצעדים של אמא מתקרבים אליי.

כשראיתי אותה באותו היום, עומדת מאחורי תחנת האוטובוס ומחכה,
זה הכה בי ישר. היא עמדה, נשענת עם גבה על התחנה, ובדיוק
כשהעפתי מבט לקצה של הרחוב, היא סובבה את הראש כדי לבדוק אם
האוטובוס הגיע. המבטים שלנו נפגשו לשנייה ארוכה. היא הסתכלה
עליי במבט של מנסה להיזכר, ואני השפלתי את המבט, מבויש. מהדק
את המעיל אל הגוף. מרגיש בדיוק כמו אותו הילד שנרדם על הסלע
הגדול אל מול הבית של נועה, בלילה של חורף.

יום אחד של חורף, רצתי כרגיל מהר מהכיתה כדי להספיק לראות את
נועה עוברת. עמדתי מאחורי הברזיות, והמים שנקוו שם הגיעו לי
כמעט עד לקצה של המגפיים. ראיתי את נועה עוברת, ולידה הלך ילד
שלא הצלחתי לזהות. ניסיתי להתרומם קצת מעל הברזיות, אבל היד
שלי התחלקה, ונכנסו לי מים לתוך המגפיים. אחרי שנועה והוא יצאו
מהשער, רצתי מהר אחריהם, והם המשיכו ללכת, מדברים, ולא הסתכלו
אפילו פעם אחת אחורה.
גשם התחיל לרדת. נועה נעצרה, הוציאה מטרייה אדומה, והחזיקה
אותה מעל שניהם. הם המשיכו ללכת, ואני נרטבתי כולי, ולא עצרתי.
עד שהם הגיעו אל הבית של נועה כבר היה ממש מבול, ואני עצרתי
ליד החומה של הבניין, והצלחתי לראות את שניהם נבלעים בו.
אחרי שהם נכנסו, בעטתי באבן שעמדה שם, והמשכתי לעמוד עוד כמה
דקות ולהסתכל בדלת של הבניין. הגשם המשיך לרדת, ואני המשכתי
לעמוד שם, בלי לזוז, ובלי להוריד את המבט. בקומה הראשונה,
הקומה של נועה, הרימו את התריס, ונדלק אור צהוב בחלון. המשכתי
לעמוד שם, לא יודע בדיוק כמה זמן. אני זוכר שבחוץ נהיה קצת
יותר כהה, ושהגשם הפסיק לרדת. עקבתי אחרי חילזון שזחל על הרצפה
וגרר אחריו עלה יבש. פתאום נשמע רעש של טריקת דלת. הרמתי את
הראש וראיתי את נועה ואותו רצים לתוך החצר של הבניין. נועה
לבשה כובע צמר סגול, והלחיים שלה היו אדומות מהקור. הם התחילו
לרוץ בגינה, ונועה ניסתה לדלג מעל שלולית לא כל כך גדולה,
והחליקה. הוא התחיל לצחוק בקול רם, ונועה נראתה נעלבת. היא
המשיכה לשבת על הדשא, חצי גוף בתוך השלולית, והוא המשיך לעמוד
ולצחוק. פתאום נועה שלחה את היד אל הרגל שלו ומשכה גם אותו
לתוך השלולית. בהתחלה הוא הצליח להישאר זקוף, ואז הוא החליק
בדיוק לידה. בהתחלה עם פנים המומות, ואז בקע צחוק גדול. גם
נועה צחקה.
נשארתי עומד שם כמה דקות, אבל כבר לא ממש הצלחתי לראות אותם.
בחוץ כבר היה חשוך, והפנסים נדלקו. נועה והילד נכנסו פנימה
לתוך חדר המדרגות. הרגשתי את הרגליים כל כך כבדות, והעיניים
הולכות ונעצמות. נכנסתי לתוך החצר של הבניין ונשכבתי על סלע
גדול מול החלון של נועה. הסתכלתי בחלון שנדלק בו אור צהוב חזק,
ניסיתי להתרכז בו, אבל הרגשתי את העיניים שהולכות ונסגרות.
הדבר הבא שהרגשתי הייתה יד קטנה מנערת אותי. בהתחלה המשכתי
לעצום את העיניים, לא רוצה לפקוח אותם. הניעור הלך והתחזק,
ואני הרמתי את הראש לאט לאט. נועה ישבה לידי, על הסלע הרטוב,
לבושה כבר בפיג'מה, עם שיער קצת פרוע. היא נראתה מבולבלת.
"דני, מה אתה עושה כאן? רציתי לסגור את התריס של החלון, ופתאום
ראיתי אותך ישן כאן. נורא מאוחר כבר. מה אתה עושה כאן? איך
נרדמת? אמא שלך לא דואגת לך?" היא ירתה צרור מבולבל של שאלות,
ואני המשכתי לשתוק. אחרי שתיקה ארוכה היא אמרה: "נורא קר כאן".
ואני רק הסתכלתי עליה, במשך דקה שלמה, ורציתי להגיד לה המון
דברים, אבל כל מה שיצא היה בכי ענק, המון דמעות, שנשפכו מתוך
הבטן. נועה נראתה המומה. נראתה כמו מי שחושבת מה להגיד, לשאול,
לעשות. אבל בדיוק כמוני, היא הייתה רק ילדה. היא הסתכלה עליי,
ושתקה, ופתאום בבת אחת קמה, ורצה לתוך הבית.
אני נשארתי על הסלע עוד כמה רגעים, עד שהתחיל לרדת גשם. בהתחלה
בטיפות קטנות, ולאט לאט הלך והתחזק, והתחלתי ללכת הביתה, דמעות
מלוחות נמהלות בטיפות המתוקות של הגשם.
מאוחר יותר בחיי, אמשיך לחזור שוב ושוב אל אותם הרגעים, של
אותה אהבה ראשונה, שהייתה כל כך חזקה, בלי חשבונות, תנאים
וטענות. בכל אהבה בוגרת שתהיה לי, יהיה את אותו הרגע, שבו
אחזור אל אותו הילד שהייתי, שישב ובכה, כאילו לא תהיה עוד אחרת
מלבדה.

נועה סובבה את הראש, הפעם זה כבר היה ברור שהיא מסתכלת עליי.
היא הביטה בי במבט שואל, ואני הורדתי את הראש ופוררתי עלה יבש
שהרמתי מהרצפה לחתיכות קטנות. אחרי דקה הרגשתי יד חמה נוגעת בי
נגיעה קלה, וכשהרמתי את הראש ראיתי אותה עומדת לידי.
היא לא השתנתה הרבה, חוץ מכמה קמטים קטנטנים שהתחילו לבצבץ
בזוויות של העיניים.
"אתה דני, נכון? למדנו ביחד ביסודי, אני חושבת שהמשכנו אחר כך
לתיכון".
רגע של שתיקה, היא מסתכלת עליי ואני עליה.
"לא, אני חושב שאת מתבלבלת". השפלתי את המבט.
"טוב, כנראה שטעיתי", היא מלמלה חצי לעצמה.
היה נראה כאילו היא רוצה להגיד עוד משהו אחד, אולי נזכרה באותו
הרגע באותו הילד שהייתי.
קו מספר חמש עצר בתחנה, והיא עלתה עליו. נשארתי לשבת בתחנה,
והסתכלתי על האוטובוס מתרחק.
בתחנה נעצר עוד אוטובוס והשפריץ עליי גל ענק על מים.