המצוק...
המצוק שלי...
הגעתי למצוק שלי אחרי ששמעתי על המקרה.

כאילו זה לא באמת המצוק הפרטי שלי.
אבל אני הייתי היחידה שביקרה בו.
אנשים מפה לא באמת מטיילים באיזור.

אתמול בארבע אחה"צ התעוררתי - היה חם מידי לצאת אז ישבתי לקרוא
ספר בינתיים.
אחרי 6 החלטתי לצאת לריצה עד המצוק ולהשאר בו קצת...
כשהתקרבתי אל המצוק היו בו המון מכוניות משטרה ומד"א והרבה
אנשים.
לא הבנתי מה קרה.

כשהתקרבתי שמעתי כבר.
מישהי קפצה מהמצוק.
לא הייתה לה משפחה.
לא היו לה חברים.

היא התבודדה מהחברה - והחברה בודדה אותה.
קראו לה מעיין.

עברתי את כולם בשקט - התעלמתי מכולם.
ירדתי לכיוון הנקודה שאני תמדי יושבת בה - הנקודה שלי במצוק.
הרגשתי לא טוב - הייתה לי בחילה וסחרחורות.
התיישבתי על איזו אבן שטוחה שהייתה שם.
פשוט לא הייתי מסוגלת להמשיך ללכת.

מישהי מתה לי שם - המקום כבר לא טהור כמו פעם.

עכשיו אני לא אוכל ללכת לשם כי אני מחללת לה את המקום האחרון
שבו הייתה.
את הקבר הטבעי שלה.
כאן היא בחרה לעצור את החיים שלה - המקום הכי יפה בארץ!

כשעליתי חזרה היו פחות אנשים...
הלכתי לכיוון הבית שלי.
הוא היה פרוץ ושוטרים חיפשו בו מכתב כלשהו...
מכתב התאבדות.