יעל ארדמן / פרידה |
היד שנשלחת לגעת, מתאבנת
רוצה להוכיח הרי אני זו עדיין אני.
שמיכת המרחק כבר נפרשת בינינו
מכסה על הדמיון והמציאות שטווינו יחד,
הכאב שזלג
החיוך ההוא, שבו גם העיניים צוחקות,
חושף קמטים של אהבה בזוויות.
ואני נשארת, מביטה ממול
באוקיינוס הזה, אשר היינו אנחנו.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|