הייתה זו ראשיתו של יום. ישובים היינו על הנדנדה בחצר כשקרני
שמש ראשונות הבליחו מבעד להרים.
"תמונה יפה", חשבתי לעצמי, וכמו קרא את מחשבותי כשהפנה מבטי אל
היופי החמים הזה בחיוך אופייני כשתלתליו מתבדרים ברוח הקלה.
"מה אני עושה פה?!" חשבתי לעצמי. "מה אנחנו עושים פה?"
הרי עד לפני שעות ספורות היינו כזרים גמורים, ידידים רחוקים
הנפגשים לראשונה אחרי שנים.
בשבילי הוא היה סתם עוד אחד לחלוק איתו את ספסל הלימודים, עברו
שנים מאז ראיתיו לאחרונה, והנה הוא כאן. כל-כך שונה, בוגר.
מה הוביל אותו לאותה שיחת טלפון מפתיעה שכמו ניערה מעל יחסינו
את האבק שנצבר בם במהלך השנים. חושפת את השינויים שהעבירנו
הזמן; מעזים לפרוץ גבולות פנימיים ומוסכמות ולהראות את
"הבפנים", כשברק חדש בניחוח המשכר של הגשם הראשון נחשף
בעינינו, כמו נפגשנו לראשונה.

בשעת המעבר בין הערב ללילה, כשנכונתי לעוד ליל שימורים
ושיחות-סרק בצ'טים עם אנשים רחוקים הנמצאים במצב דומה, הטלפון
צלצל.
"הלו?" נשמע קול שמתיימר להכירני מעברו השני של הקו, "אפשר
לדבר עם אלה?" "מדברת", עניתי, "מי זה?" "ערן". הופתעתי. מה לו
ולי? מאיפה לו המספר שלי?
בכל אופן, שיחתנו היתה קצרה ועניינית ולאחריה נקבעה פגישה.
כעבור שעה לערך היתה דפיקה בדלת. הבית היה שקט. ירדתי במדרגות
לעבר הכניסה, לא יודעת בדיוק איך להתנהג, מריצה תסריטים
אחרונים בראש תוך כדי פתיחת הדלת ו... "שלום", הודיע קול
בטוח.
"הי, מה נשמע?" שאלתי כדרך מכרים ותיקים.
חשבתי שכדאי שנשב בחוץ, הלחיץ אותי להיות איתו לבד בבית, בחדר.
אך הוא מצידו נכנס כאילו היה רגיל בביקורים מעין אלה, והחל
מושך לעבר החדר.
כאמור, הוא השתנה והתבגר. על פניו נראה שעבר שינוי רציני, גבו
התרחב ועורו השחים. תלתלים בריאים ריצדו מעל עיניו הקטנות
וניכר עליו שהוא מודע לעצמו; נער גבוה, שחום, שעדיין בונה את
גופו.

ההתחלה היתה מוזרה, שיחות מתנצחות שלא אופייניות לשנינו, אך
כנראה שהעדפנו ללבוש מסיכה, לפחות בהתחלה. בטח לאור העובדה
שלשנינו יש חיים חדשים עכשיו, שבפגישתנו זאת, עשו "פלאשבק" קטן
לשם, לעבר, אשר פרטיו, ששנינו לא ששים לזוכרם, חקוקים בראשינו
כאילו זה היה אתמול.
שיחתנו גלשה ונהייתה אישית. הוא נפתח ראשון. כנראה שיש לו עוד
הרבה "כמוני", הרהרתי, ניכר בו שהמעמד אינו זר לו וה"נוהל"
מוכר לו היטב.
שוב באותו הערב הופתעתי. הפעם מגילוי הלב ומהפתיחות הבלתי
מוסברת שחש אלי. תליתי בו את עיני השקד שלי בתקווה למצוא בו
תשובות, אך לשווא.
הזמן עבר בטיסה ומדי פעם בהביטי בשעון ואחר כך בו, תהיתי על
פשר הסיטואציה המוזרה הזו, בה התוועדנו אחד לשניה ונהיינו
"קרובים" בבת-אחת. דיברנו על נושאים שלא היו מביישים אף זוג
בפגישתו השלישית לפחות, בפתיחות לא אופיינית לי כשהוא מדביקני
בלשונו.

כשירדנו למטה מהחדר, היה כמעט בוקר והחלטנו "לראות את הזריחה".
השעה היתה מאוחרת לאלה מאיתנו שעוד לא ישנו ומוקדמת למשכימים
לעמל יומם. יצאנו החוצה וישבנו על אותה נדנדה כשהוא מוקסם
מיופיי, מרוצים שנינו מן ה"גילוי" המחודש, מופתעים ביותר למצוא
השלמה בתכונות האחר.

נפרדנו עם ציוץ ציפורים ראשון, לאחר שקרניה הראשונות של השמש
העולה היכו בנו וזירזו את הפרידה. עליתי לישון בחדרי, אותו
עזבנו לפני כשעה, כשמחשבותי רודפות אותי לחלום הראשון שלא איחר
להופיע.