את יודעת
במקום הזה שבו רחוב התיאטרון
מזדווג עם רחוב
עיר התעלות,
אני יושב ומביט בערגה
על בניין
מעוטר סולמות
בצבעים.
שניים.

פניי מוטות צפון, "אפ טאון",
אני מעשן (מה שככל הנראה מסגיר מיידית),
מרלבורו לייט אחד
מתוך מאות,
שהגיעו בקופסאות,
ארוזות,
מנוילנות,
מחופש המכס
בקודש הארץ.
מייחל שליונים
כולן,
תמיד,
יהיה פרור לחם,
של שובע ליום.
פרור,
לחם,
של שובע,
ליום,
אחד.
נוסף.

לא קל.

מזג אויר מצויין
סוף סוף!
את יודעת?
באמת נהדר,
לבסוף.
ליבי,
אם ניתן בזהירות לאמוד מיקומו,
בחלק העליון
בכרך
של גופי
זרוע במלח...
החרב אבימלך!

ההיא שהיתה לי
קדושה כמו הקודש
לימדה אותי פה ושם,
אין ספק:
את מי הגבינה, לא שופכים... "תערבב יוגי"
וסכו"ם לניקוי לא ירוכך בקפה...
ותיאטרון, ומייצג... עד לרחוב הזה באתי!
ולב כמו פשוש
כמו פשוש הוא הלב.
את יודעת?
העיר הזאת
תאווה.
תאווה זאת העיר לעיניים.