אומלל הוא הנווד ואציל!
את יומו יבלה בסבל נואש, כי דואה הוא בשמי הנצח כנשר מוזהב אך
אל הקרקע אין הוא יכול. רואות עיניו הכל;
את סבלות האדם, ומברך את מזלו על כך שבן חורין הוא!
את חגיגותיו וריקודיו, ומקלל הוא את מנת חלקו שאין הוא יכול
לעלוז, לרקוד ולשמוח עם האדם.

יבורכו אותם נשרים המפלסים דרכם בין שמיים לארץ!

תבורך תכולת העיניים אשר נאחזה בטפרי הנשר המוזהב, ואושר וקסם
נחלתה!
תומכת שיש היא, נהדרת ונפלאה, מגשרת בין שמיים וארץ. רוקדת היא
עם האדם ושומעת את שירת הנצח!

יקולל הנווד! אבוד הוא לעולם! מוקף הוא בשמי הנצח, אך את שירתם
אינם שומע.
מביט הוא במחולות האדם אך לא יוכל הוא לשמוח עימם. עייפו
כנפיו.
היכן ישים את רגליו הנואשות?
לא ידע ולא יידע עוד הנווד את מגעה המלטף של האדמה.
ידע, ולא יידע עוד את ליטוף תכולת העיניים ואושר לא יראה!
בודד הוא הנווד, עייף ואובד עצות.