גיא דגן / שקט |
רק במורד הואדי.
אותי לא שופטות הרקפות,
מביטות בי חרש, עייפות,
וההרדופים
אינם מכים,
לא משקרים.
ובין בדיו הענקים
הדולב
מחבק אותי,
וכולם שותקים,
שותקים.
יודע כל ,הדולב.
על עלה רחב רושם
את השתיקות
במין מכחול.
האלון שותה
מעומק שורשיו,
מעמיקים בסלע.
אני כמותו עכשיו.
עלה נושר
מותיר אדווה,
נוסעת היא
לכל כיוונים עכשיו
ומצליפה היא בגדה.
הכל כאגדה.
בדמיוני חזרתי
שוב אל מורד הואדי,
שם,
רק שם,
שקט מצאתי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|