מדי פעם עולה בי החשק לדבר-מה מתוק. זה יכול להיות כשאתה בבית
באמצע סופת גשם של דצמבר או שזה יכול להכות בך כשאתה באמצע יום
עבודה . וזה תמיד מפתיע אותי מחדש ומעולם לא התרגלתי לדבר.
כשהייתי ילד היה מקובל לתת דברי מתיקה בתור פרס או פינוק. לא
זכורני שאי פעם היתה לי חיבה מיוחדת לכך. כל שאר הילדים חטפו
כל שיכלו לשים עליו ידיהם . אבל עבורי לא היה בממתקים משיכה
של ממש.
חוץ מלמאכל אחד בלבד. זה שלא ניתן למצוא בשום מסעדה ובשום
קיוסק. המהלבייה של סבתא שלי.
מהלבייה זה מלבי במצרית והרבה יותר טעים מהגרסא המימית והזולה
שמתעקשים לכנות בישראל " מלבי", משום מה.
סבתא כבר לא בין החיים , לצערי, והטעם הנפלא של המעדן , אותו
הייתה מכינה עבורי, נכדה היחיד , בכמויות מסחריות, ושהיה ממלא
את המקרר הקטן, נחרת בחיכי לעד. שנים חיפשתי משהו שיזכיר
ואפילו בקצת את הטעם המושקע והמלכותי של ממתק הכתר מהמטבח
המצרי של סבתא מרים.
וכך , יום אחד, באמצע שעות העבודה , כשהלכתי לשלשל מכתב לתיבת
הדואר שניצבת סמוך לפינת הרחוב, התחשק לי משהו מתוק. בדרכי
בחזרה החלטתי לעצור אצל מוכר הממתקים הפרסי , שחנותו נמצאת מול
חנותי.
מה שלום אדון נחמד, שאל אותי המוכר.
תודה , כרגיל, עניתי, אולי כי חשתי שום דבר מיוחד באותו רגע.
הכל טוב לאדון נחמד שאני אוהב קורא לו אדון הנחמד, שאל אותי.
כן תודה באמת הכל בסדר, השתדלתי. קשה להיות נחמד ובמיוחד
כשמכתירים אותך בכאלה כתרים שאתה חייב לשאת פתאום.
וכך, לאחר שסיימנו החלפת כמה וכמה ברכות שלום עניניות למדי
והתענייות אחד בשלומו של השני, אמר לי המוכר הפרסי בהחלטיות :
מלבי.
לבי עצר מלכת.
מה, שאלתי, הלום מן האאוטינג הפתאומי שבוצע במאוויי הכמוסים
ביותר.
מלבי, חזר ואמר מוכר הממתקים הפרסי.
איך ידעת, שאלתי.
מה ידעתי. מלבי, חזר ואמר המוכר ,הפעם בקול קצת יותר בריא .
לא ידעתי את נפשי מרוב שמחה. הנה לך אדם היודע היטב את מלאכתו
עד כדי שהוא מצליח לנבא את משאת נפשו של העומד מולו.
יש לך מלבי, שאלתי .
יש.
חלבי.
בטח חלב זה ישר מפרה הוא בא.
וקוקוס, שאלתי.
רוצה קוקוס יש. גם הקוקוס. גם אגוז. גם הכל. הכל אדון הנחמד.
סירופ לשים, שאל.
סירופ, בסירופ יש מי ורדים או לא, שאלתי.
מים ורדים יש לבד סירופ אדום יש לבד. רוצה מים ורדים, שאל.
רוצה, עניתי, שמח על המציאה. אבל גם בחשש מסויים , כי עדיין לא
מצאתי את הדבר האמיתי, למרות שהייתה לי תחושה שאולי הפעם זה
באמת זה.
עודני ממתין, שוטטו עיניי על פני החנות העמוסה, על שקי
הפיצוחים שעל הרצפה, שרשראות הסוכריות שהיו תלויות מעל ראשינו
והקירות ,שהיו עמוסים מדפים של בונבוניירות וממתקים יקרים וגם
זולים, תוצרת חוץ וגם מקומית. בין כל אלה היו פזורות תמונות
מצולמות, שניכר בהן שצולמו במקומות שונים בעולם ,אך בכולן
הופיע תמיד אותו אדם, לפעמים לבד ולפעמים ביחד עם אנשים אחרים.
בדרך כלל בחברת נשים, חלקן מלוכסנות עיניים , חלקן שחורות עור
וחלקן תכולות עיניים ובהירות שיער. בכולן היה אותו אדם נראה
מחייך, כשהוא מניח את זרועו סביב צווארה של הבחורה.
בבקשה, אמר המוכר והגיש לי את הצלוחית. המלבי היה לבן ועליו
הסירופ האדום בצירוף בזיקת קוקוס לבנה ואגוזים חומים טחונים.
תודה , עניתי. כמה זה בבקשה.
עשר שקל.
היה לי טעים. כמובן שזה לא התקרב למעדן המיתולוגי של סבתא מרים
, אבל תענוג העומד בפני עצמו.
לפני לכתי שאלתי אותו מי הוא זה שמופיע מצולם כאן בכל מיני
פינות בעולם.
זה אח שלי הוא היה הולנד ברזיל. עכשיו היה תאילנד בא חולה.
חולה , שאלתי.
כן עם המחלה הזה, מה איאפשר לבי איש עם אישה זה מה שמחלה.
אוהום, אמרתי, מרגיש דוחף את האף לעניינים לא-לי.
תודה שלום, ועמדתי ללכת.
ואז פתח מוכר הממתקים וסיפר לי איך היה אחיו מטייל בכל הפינות
הכי נידחות שבעולם, מוצא ממתקים מקומיים מיוחדים, יוצר קשרים
בשביל עסקים, וגם מכיר הרבה בחורות.
שהוא היה ככה בא יפה לבחורה, לא כמו פה , שכולם כמו החיות
שג'ונגל פה. היה שר לה ככה מילים יפים, כמו בשיר "טו חיילי
חושקלי" שזה בפארסי איך שאת יפה איך אני רוצה אותך איך את יפה.
ככה. והיה עושה הרבה בחורות זה אח שלי. שהיו מצטלמים איתו ככה
כמו שפה בתמונות והיו אוהבות אותו הרבה ובכו הרבה שהיה הולך.
למה היה הולך מהן, שאלתי.
כי היה בא בפה.
אה, אמרתי בהבנה.
היה חייב לבוא בשביל החנות ממתקים בישראל. ושגם שבכו הבחורות.
שלא טוב בחורה בוכה ככה אז היה הולך.
אהה, אמרתי שוב. הפעם מבין קצת פחות.
ומוכר הממתקים המשיך:
שככה היה עכשיו תאילנד חזר והוא , הוא לבי מחלה, סיים המוכר
ונראה שקוע בהרהורים.
תודה , אמרתי. גם על הסיפור, ושיהיה בריא , האח שלך.
תודה תודה שגם לך בריאות כל טוב להבחור הנחמד
תודהשלוםתבואכליום.
למחרת היה יום חם, וכשעברתי שוב ליד חנות הממתקים של המוכר
הפרסי חשתי צמא. בראותו אותי ברכני שוב לשלום וגם את משפחתי לא
שכח.
חשבתי על זה, כיצד גם בברכות וגם בקללות יודעים בישראל שלא
לשכוח אף אחד, במיוחד נפוץ הדבר אצל אותם האנשים מהדור הקודם.
אצלם כל ברכה היא " על ראשך ועל כל בני ביתך" ובקללות מציינים
בקלות את אביך, אמך ומצרפים גם את אחותך, ליתר עסיסיות.
מלבי, אמר לי מוכר הממתקים הפרסי.
תודה לא היום, עניתי.
מה תודה מלבי , חזר ואמר לי המוכר.
אני לא רוצה תודה באמת, גייסתי את שארית הנחמדות שנותרה לי
מהחום הגדול.
חשבתי לעצמי, לא פלא שבישראל כולם כל כך מחוממים כל הזמן
ומנבלים את הפה ברמזורים, כשיש שמש כזו מעל לראש , שמייבשת לך
את הנימוס.
מה רוצה האדון נחמד לא רוצה, מה, שאל המוכר, ובקול מעט יותר
בריא הפעם.
מלבי, עניתי.
הה רוצה מלבי אדון הנחמד. עם מים ורדים, שאל.
לא. לא רוצה.
אז מלבי, שאל ביאוש.
לא רציתי להעליב אותו.
אז הסכמתי, שיהיה גם היום מלבי, מה יש. זה לא יהרוג אותי. אבל
אם אעליב אותו אז אולי הוא, במקום ברכות לבביות אני כבר לא
אהיה האדון הנחמד, ואולי תבוא גם איזו קללה משפחתית בחשבון. לך
תדע. עדיף ללכת על בטוח מאשר להצטער אחר כך . רק לא להעליב.
ומלבי לאדון הנחמד לשתות ?
|