לפעמים אדם עוזב מקום מסוים רק כדי שיהיה לו לאן לחזור.
שאני אעלה על המטוס בעוד חמישה ימים אני אפנה את הראש אחורה
ואראה אלפי אנשים עולים יחד איתי, למסע שלי עם עצמי. בעוד
חמישה ימים אני אפנה את המבט אחורה ואדע מה אני משאירה כאן ואל
מה אני אחזור. שום דבר לא ישתנה כאן והחיים לא יהפכו להיות
יותר טובים, לפתע פתאום. הכל פה צפוי מראש, וממזמן הפך להיות
ממרגש לשגרתי, ממקורי לישן, לא מכוון, לא ברור...
אני יודעת מה אני משאירה מאחוריי, ויודעת מה אני לוקחת איתי.
אני נוסעת אל ארץ זרה, ארץ שנואה. ואולי שם אמצא את עצמי
ואחזור אל מה שאני יודעת שיחכה לי. יחכה לי כאן העצב. תחכה לי
כאן הבדידות והחדר האינטימי שלי. יחכה לי הר שלם של שקט
ושתיקה, שלפעמים טובה ולפעמים רעה.
האם אחזור אחרת? האם אסתכל על הדברים ההם שיחכו לי בשובי בצורה
אחרת? האם אדע לא לחזור על הטעויות ההן שאני משאירה עכשיו
מאחוריי? אני בספק. אני נוסעת אל תוך ארץ זרה, שבה אהיה לא רק
זרה בה, אלא גם זרה לעצמי.
אני עוזבת רק כדי שיהיה לי לאן לחזור. לכאן. למקום הטבעי
והמוכר לי, גם אם הוא כואב לי. ואני משאירה אותך מאחוריי, ובטח
לא תחכה לי בשובי, כמו שאתה לא מחכה עכשיו. כי נתתי לך ללכת.
כי אני אוהבת אותך מספיק כדי לתת לך ללכת. אמרת שזה לא לתמיד.
אבל אתה אומר הרבה דברים שאני כבר לא יכולה להאמין לכולם, כמו
ילדה קטנה ותמימה. כי אני לא. לא תמימה. רק ילדה. שיש לה עוד
הרבה דברים ללמוד מעבר למה שכבר למדה. וכאבה. וחוותה. אני
משאירה אותך מאחוריי ויודעת שאחזור יעבור זמן עד ששוב אשמע את
קולך ולא יודעת מה ארגיש שאשמע אותו שוב. כעס? עצב מהול בשמחה?
געגוע? אולי אפילו אהבה? והאם אשמע את קולך בכלל???

לפעמים אדם עוזב מקום מסוים רק כדי שיהיה לו לאן לחזור.
גם אני.