כשהייתי ילד, או כמו שאני אוהב להגיד, כשהייתי נמוך, ראיתי את
האיש בחנות הספרים שלי כמעין אל כל-יודע, שתקן, שקרא כמות
מפילה של ספרים ולו ידע ניכר על המתרחש בנפש האדם. מאוויו,
פחדיו. לו פסיכולוגים היו קוראים יותר ספרי קריאה, קיומם היה
עשוי להיות מועיל. האיש הזה לא הסכים למכור לי ספר. במקום זאת
הוא הוציא מתחת לדלפק משחק-לוח מאובק, פרק אותו מהגומיות שעטפו
אותו, סידר את הכלים ואמר "שחק".

העולם הינו משחק. אלוהים קבע את לוח המשחק ובני האדם את חוקיו.
אך כמו כל משחק-לוח, הוא נקנה-נוצר למען הילדים, והם הראשונים
להתייאש ממנו. חקירת ייעוד האדם נוצרה כך שלעולם לא תושלם בפרק
חיים אחד. אך האדם היה חמדן וטיפש, והאריך את שנותיו עוד ועוד,
וחי שנים חסרות משמעות, ריקות, שפיזרו את ייעודו על פני שנים
רבות מדי, כך שנדמה שכולן היו חסרות.
וכל אדם שיצר משחק התקרב ביצירתו לאל. גם הלוחות המשובצים
אבנים טובות שהכוהנים נהגו לענוד נועדו למשחק של דמקה-אבנים,
אבל כמו דברים רבים, האנושות לא הבינה את האל נכון.
תורת המשחק הוקעה, אין עוד הומולודיס, נותר רק האדם, יצור
מגוחך מאין כמוהו, ברצינותו.
לכן האדם צריך להמציא משחקים לעצמו. להצחיק את עצמו. אחרת ימצא
את עצמו מחובר לקופסאות, לטלוויזיה, למסך המחשב, לספקים
חיצוניים שלעולם לא יספקוהו כמו המצאתו שלו.

האוטובוס מתנדנד על הכבישים המשופצים-תמידית של תל אביב, ואני
עומד למרות שישנם מושבים פנויים. האיש שלי עוד לא הגיע. הוא
צריך להיות מבוגר, וגבר. אלה כללי המשחק. לבסוף עולה איש כסוף
שיער מיטיב משקפיו, אך בריא דיו כדי שלא להיאחז בכל אחד מעמודי
האוטובוס בדרכו למושב. הוא מתיישב ואחרי דקה קלה, אני מתיישב
לצידו ובוהה בצדודיתו. לבסוף הוא שואל "מה?" ואני מתכופף ושואל
אותו "אתה אני מהעתיד?"

הוא נאלם לרגע ומביט בי, מנסה לראות באישוני האם אני מטורף או
טיפש או רק צעיר. "חיכיתי לך. חיכיתי לך מאז שקיבלתי את המכתב
שלך בדואר", אני אומר, מתרגש לעומתו. חיוך דק עולה על פניו עת
הקמטים סביב עיניו מתכווצים. "אל תדאג. אני עוזב אותה היום,
הכל יהיה בסדר איתנו". אני טופח לו על הכתף, קם ונעמד מול פתח
האוטובוס. העיניים שלו עדיין עליי. אני חוזר אליו ושואל:
"תגיד, בעתיד החיים טובים יותר?" הוא רוכן ואומר לי, "מה אתה
חושב?" ואני מחייך אליו חיוך גדול ואומר לו "אני רואה עליך
שכן", ואז אני נסוג ויורד בתחנה שלי. רציתי לתת לו פרס קטן של
התרצות עצמית, על השתתפותו במשחק. אני בטוח שהוא עוד חושב עלי,
על מה שהתרחש. בוודאי ישחזר זאת באוזני מספר אנשים, ואם יבלה
את שעותיו הרחק מהטלוויזיה עשוי הוא גם להגיע לתובנות. ומדי
יום, כשיעלה אל אוטובוסו להיכן שלא יהיה צריך, הוא יצפה לפגוש
בי, וחלק מנפשו כבר תהיה משועשעת. זו חדוות המשחק.
אני מגיע לבניין של פד-אקס, ומברך את יעלי השומרת בניד ראש
מחויך, וזוכה לתגובה זהה.
ניסיתי לשחק קצת עם יעלי, להגיד לה שראיתי שני ילדים מסתננים
למעלית, והיא קראה במכשיר קשר ואני והיא הלכנו לסרוק קומה אחרי
קומה. יעלי בת עשרים וחמש, ובגלל שלא עשתה צבא כל החברות שלה
מבוגרות ממנה ויודעות שעדיף לא להניק. לא בגלל החומרים, זה
זמינות השדיים שתגרום לבן הרך לזלזל בנשים בבגרותו, ספר מאד
מכובד של דוקטורית עם משקפיים אומר את זה. אני לא אומר את זה
לשווא, אבל הדוקטור, בתצלום האחורי, נראית שטוחה כקרש גיהוץ,
ומזמינה כמוהו.
יעלי מתה לילדים, אך לא תודה בזה, כי היא יודעת שכל החברות שלה
יידעו שבמקום לטפטף לה רמיזות שהגיע הזמן שתיישר עימן קו
ותפסיק להיות רווקה תל אביבית, גם אם לא מצליחה במיוחד, הן
יוכלו להפעיל את המתקפה הישירה, רחבת ההיקף, שהן מ-ת-ו-ת לעשות
לה. "את חייבת גבר", "את חצי אישה עכשיו", ולהיטי זהב נוספים,
כאילו שמעולם לא עזבנו את ערבות פולניה כדי להתיישב בין
מיליוני ערבים ולהגיד "אל תשימו לב אלינו". בכל החיפושים, יעלי
זורחת. פותחת ארונות, דלתות, שואלת "ראית ילדים מתרוצצים פה?"
ומחווה בידה על גובהם המשוער. בסוף אני מתעייף ואני אומר לה
שאני יורד למטה ללובי, אולי הם שם, וחיש מהר חוזר לדווח לה שהם
אכן היו שם, ושהם נראו מאד מאד חמודים. הילדה קצת מזכירה לי
אותה. אבל אחרי משחק חוזר, משהו בה נעצב. וההתלהבות שלי נכשלת
בהפחת רוח במפרשיה. החלטתי לעזוב אותה לנפשה עד שתגלה לי פן
נוסף באופיה, פן שיוכל להשתחרר במשחק.

כשהייתי ילד, הייתי מחפש תולעים בגינה ומניח אותה על המכתבה של
אחותי, כשהייתה הולכת להתקין לה משהו במטבח. כשהיא הייתה
חוזרת, הצרחות מלאות הגיל שלה, הקריאות הנרגשות שלה לאבא שלי,
שהשתרך, מלא טוב, מהסלון ליטול את התולעת מזנבה ולהטיל אותה אל
הגינה. כל הטקס הזה, שהסתיים כשאבא שלי חוזר אל הסלון מרוצה
מעצמו, אימי נושקת לו על הלחי ואחותי נרגשת, מתקשרת לחברות
הטובות שלה לספר על מה שקרה ובכלל, המשחק הזה היה אחד האהובים
עליי.
הכלל הכי חשוב של המשחק הוא שאסור לחזור עליו יותר מפעם אחת,
וגם אני נוטה לשכוח את זה, כי הפיתוי עצום, לראות את אותה
ההתרגשות וההתרחשות, אבל זה לעולם לא חוזר באותו האופן ובאותה
העוצמה, ואסור שיגלו שאני המחולל של המשחק, הנחבא בין הכללים,
כמו האיש הקטן שמסובב את המכונה הגדולה של ארץ עוץ, קיומי
כמחולל משחקים בעולמי תלוי באי גילוי.
כך ניצחתי את החלומות הרעים שלי. במקום לברוח מהמפלצות עתירות
השיניים ואדומות העיניים, הושבתי אותן מולי למשחק של שש-בש,
וכשהן התבאסו כי יצאו להן קוביות רעות, אני הרגשתי טוב, וידעתי
שהן לא יחזרו יותר, ואם הן יציצו, אזמין אותן לשחק.

רמי, האחראי שלי, מוודא שהחבילות כולן ארוזות כראוי, ונותן לי
אוקיי להעמיס אותן על המסחרית.
סידור הקופסאות מזכיר לי טטריס, ועם כל השלמת שורה אני משמיע
רעש "פחחח" משועשע.
אני טורק את הדלתות ויוצא מהמחסן אל הכביש, השמש חזקה וישירה
אבל אני לא שם משקפי שמש אלא מוריד את החלק שליד המראה ככה
שאני אוכל להתחבא מהשמש כשאוכל ולשחק עימה כשארצה.
משקפי שמש הם סוג של בריחה, וכשאני מדבר עם מישהו שלא מסיר
אותם, יש לי תחושה עזה שהוא אינו נמצא מאחוריהן. כל הדרך אני
משחק מחבואים עם השמש והיא משחקת איתי, מגיחה מבין בניינים,
ובמראה, מפתיעה אותי.

אתם בטח חושבים שאני אדם לא רציני, גבר-ילד שבעוד כמה שנים, עם
התהוות קמטים ראשונים וקמילת רחמיכם יזכה לתואר "פתטי" ואין
רחוק מהאמת מכך. אם תבקרו בבית האבות הקרוב תראו כמה מהקשישים
נוהגים בטיפשות, רבים ומתקוטטים על שטויות ודברים קטנוניים רק
לשם העניין וההתעסקות שבכך. וכמה מהקשישים, ברי מזל יותר, תראו
חוזרים לילדותם, לא בכוח, אלא בהנאה, עם חיוך רחב למול הפודינג
הגושי, וציפייה לאחות ולפגוש את החברים שלהם, כי מה זה בית
אבות אם לא קייטנה אחת שנמשכת עד שהגוף חדל? וזה מנחם אותי,
הידיעה שאפשר לתקן את הקלקול, שאפשר לחזור למשחקים. גם הטיפשים
ישחקו רמי וברידג' כל היום, להשביע את תאוות המשחק.
אם תפגשו יום אחד בבית האבות זקן חייכן, שאומר להם שהוא המציא
משחק קלפים חדש, עשו לעצמכם טובה, תתיישבו לידו ותלחשו באוזנו
"אתה אני מהעתיד הקרוב?"