הכל התחיל בשנת 2003. אני כבר 10 שנים במקצוע ועדיין אין לי
תואר ראוי. המקצוע המדובר הינו קראטה. אמנות לחימה לא מוכרת כל
כך בעולם היות ואינה אולימפית כמו הג'ודו.
שנת 2003 התחילה כמו כל שנה רגילה. אימונים אימונים ושוב
אימונים, שלוש פעמים בשבוע, בכל שבוע. עד שהגיע יום בהיר אחד
באמצע השבוע, שבו המאמן ביקש ממני ומעוד מספר תלמידים להישאר
לאחר סוף האימון כי הוא רוצה לדבר איתנו על משהו. לא ייחסתי
לזה חשיבות כי לא ידעתי במה מדובר. לאחר סוף האימון ניגשנו
אליו כל הקבוצה שנבחרה. הוא אמר זאת בקצרה: "ביום שישי כולכם
תהיו במתנ"ס לאימון נבחרת". ואו, שוק, הלם, אימון נבחרת? אני?
אני, זה שרק מתאמן בלי תואר הולם, פתאום בנבחרת? הלב דפק
בחוזקה אבל לא הראיתי זאת חיצונית, מפאת כבוד.
יום שישי הגיע והתייצבתי במתנ"ס בשעה הנקובה. כבר לשם הגיעו רק
הטופ של הטופ שבאימון הקארטה שלנו. המאמן התחיל להסביר לנו מה
הוא רוצה להשיג, ואיך נשיג את המטרה שיש לנו השנה. הנבחרת
הורכבה לפי גילאים, מ-16 עד 18. ומעל 18 במשקלים. הקטגוריה שלי
כמובן הינה גילאי עד 17. האימונים היו מפרכים, וזאת ניתן לייחס
לכך שהתאמנו ארבע פעמים בשבוע, שעתיים בכל פעם. הייתי סחוט
באותו יום שישי, ובאלו שאחריו, אבל ידעתי שזה למען מטרה טובה.
המאמן הסביר שיש לנו השנה שלוש תחרויות מבחן חשובות, שהוא רוצה
מקסימום תארים במקסימום יכולת. התחרויות החשובות הינן: אליפות
הארץ, אליפות אירופה בדנמרק ואליפות אשדוד הפתוחה, כולם בסדר
כרונולוגי. אך התנאי להשתתף באליפות אירופה הינו להגיע לטופ 4
של אליפות הארץ.
התאריך היה תחילת ספטמבר 2004. אליפות הארץ תוכננה לינואר 2005
ואילו אליפות אירופה למרץ 2005. עד למועד תחילת אליפות ישראל
התאמנו ארבעה אימונים בשבוע, חלקם אימוני שחרור, חלקם כוח,
וכמובן אימוני ספיגות וכל שאר התכנים הרגילים.
אליפות ישראל נפתחה:
סיבוב ראשון - נצחון קל על יריב די קליל.
סיבוב שני - שוב נצחון על יריב בחגורה שחורה.
סיבוב שלישי - רבע הגמר התחיל ועוד נצחון מוחץ, האימונים
משתלמים. אירופה, Here I Come!
חצי הגמר בפתח ואני בלחץ, אך המשכתי לעשות מה שאני יודע -
בעיטות, אגרופים, והופ אני בגמר!
הגמר היה נגד בחור די חביב, אבל לא מישהו שאי אפשר לגבור עליו.
הובלתי כל הקרב עד שטעות שלי עלתה לי בנקודה ועכשיו שיוויון.
הגענו להארכה: טעות שופט מעצבנת במיוחד עלתה לי במקום הראשון
ולקחתי את הכסף. אכזבה אך במחשבה שנייה עדיין אני מקום שני
בארץ!
אחרי התחרות לא היה הרבה זמן, שוב אימונים מפרכים לקראת
אירופה!
עלינו על הטיסה, עצירת ביניים בצ'כיה, קצת רואים את פראג, והופ
אנחנו בדנמרק.
יום למחרת כבר התחילה האליפות.
הלו"ז צפוף ובקושי יצא לנו להתאמן לפני התחרות. אבל אנחנו
מאומנים מהבית אז אין מה לדאוג. כמות האנשים שם הייתה מפחידה.
נעמדים בשורות לקראת תחילת המקצה שלי, גילאי 16-18. האירופאים
האלו חיות! כל אחד 1.90 ואני צנום, בקושי 1.75. אבל בתוך תוכי
ידעתי שמה שקובע זה הטכניקה ולא הגודל. סיבוב ראשון, יריב לטבי
גבוה, קצת לחוץ אבל מוביל בבטחה, הקרב נגמר, ניצחתי!!! מאושר
כולי. מחכה כבר לסיבוב הבא. רוסי קרנף נעמד מולי, בעיטות
מהירות כצבי, אבל שוב נצחון. בשיניים, אבל עדיין נצחון. הופ,
סיבוב הבא עליתי אוטומטית...
בסיבוב הבא חילקו אותנו לשני בתים של ארבעה אנשים בכל בית. עוד
נצחון והגעתי לרבע הגמר.
שם כבר הפסדתי, פשוט הוא היה טוב מדי, מאומן מדי ועם יותר
נסיון ממני.
למזלי הוא גם זכה במקום הראשון ולכן זכיתי במקום השלישי ולא
הרביעי. אני על הפודיום, אלפי מצלמות ופלאשים מולי:
Third Place: David Azoulay, Israel
כולי נרגש מדמעות, עוד שנייה בוכה. המאמן שלי מעניק לי את
הגביע הנכסף. חזרתי לארץ בבטחון עצמי גבוה וגם שמח מהזכייה.
שוב אימונים למען תחרות המבחן האחרונה של השנה, אליפות אשדוד
הפתוחה. בטחוני העצמי היה מופרז ביותר אחרי אליפות אירופה,
הרגשתי שאני יכול לנצח בקלות ולקחת הפעם מקום ראשון...
לא אכזבתי והמקום הראשון מובטח.
שוב אני על הפודיום, הפעם כבר לא אלפי מצלמות אלא בודדות, אבל
זה לא משנה לי. הכרוז קורא בשם של המקום השלישי, בשמו של המקום
השני, עוצר לרגע, ואז:
ובמקום הראשון: דודו אזולאי, מועדון מכבי.
פתאום קיבלתי פלאשבק, לאליפות הארץ וגם לדנמרק. חשבתי לעצמי:
זהו, את שלי עשיתי השנה, כמה אני כבר עוד יכול להשיג? בשנה
הבאה אני אהיה בן 17, כיתה י"ב, בגרויות ולימודים עד מעל הראש,
הנה אני פה על הפודיום וקוראים בשמי, זהו, זה פסגת הקריירה
שלי. מאותו רגע ישבתי וחשבתי מה קורה עם הקריירה - להפסיק
להתאמן בחיים לא, אבל להפסיק עם תחרויות זו אפשרות בחירה
מעשית. לבסוף החלטתי לפרוש מתחרויות ברמה הלאומית והבינלאומית.
המשכתי להתאמן בראש שלי, שלושה אימונים בשבוע כמו תמיד וככה עד
הגיוס המיוחל.

ברצוני לפנות אליכם, אנשים (במיוחד לספורטאים שבינינו), האם
עשיתי נכון כשפרשתי מתחרויות? אולי הייתי צריך לחזור שוב
לאליפות אירופה ולנסות להשיג את המקום הראשון? אולי פרשתי
מוקדם מדי? אני עדיין צעיר ונמרץ, ותמיד יש עוד אליפויות.
אתם יכולים לשאול אותי כמה שאלות שאתם רוצים, מבטיח לענות
לכולם.
תודה לעוזרים ולמגיבים...

שלכם, דודו אזולאי