כשחזרתי לא סיפרתי דבר.
אולי פשוט כי לא היה לי מה לומר,
אולי, כי חשבתי שכך כדאי
הייתי, ראיתי - ונגמר.
אולי מפני שלמעשה די נהנתי,
וגם צחקתי הרבה עם כולם
ואולי בכלל כי ציפיתי לכאב כל כך גדול,
עד כי שכחתי לבכות ולכאוב בעצמי.
ואולי לא סיפרתי מפני שלא ידעתי
במה אתחיל ואיך אסיים.
ואולי פשוט בגלל שאני לא בן-אדם
שנפתח ומספר.
אבל הכי הגיוני, לפחות לדעתי,
שלא סיפרתי כלום כי הרגשתי
שקצת פיספסתי כמה מקומות,
וכמה רגשות וכמה דמעות,
שלא זלגו מעיני. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.