זה חשוב ויקר להרגיש ריקנות.
צריך לקבל את זה כמנהרת הלידה אל העולם של משמעות, או של
יצירתיות.
אי אפשר לתת למשהו יותר משמעותי מתוכך לצאת לאור, אם אתה לא
מאפשר את הריקנות. זה כמו לחסום את הרחם, כדי שהולד לא יצא
החוצה.
לידה היא תמיד דרך חלל חופשי ומאפשר. כל לידה.
המין האנושי פוחד מחללים, לא רואה בהם איפשור למשהו ממימד אחר,
אלא חידלון, משהו שמאיים לבלוע את כוחות החיים.
על כן, בני אדם תמיד מנסים לחסום את הריקנות. כי זה מפחיד, יש
תחושה כמו מוות, אתה נבלע, הולך לאיבוד, לא קיים.
אבל כמו ששתיקה היא מבוא לשיחה, וכמו שרעב הוא מבוא למזון, כך
הריקנות היא מבוא ליצירתיות ולמשמעותיות.
לאדם יש קושי עם זה, כי זה מפחיד, אז הוא סותם אותה, עם פטפוט
בחברה, טלויזיה, ג'אנק פוד, בילויים וכו'. רק לא לחוש בה. אבל
אז הוא גם סותם את הגולל על משהו יותר משמעותי שיכול לצוץ
ולצוף דרכו.
כשאנשים מדברים, הם פוחדים מהשתיקה כמו מאש. כי השתיקה חושפת
את מה שאמיתי. ואנשים פוחדים לחשוף את מה שהם באמת מרגישים,
ופוחדים ממה שאמיתי בזולת.
אז ממלאים את השתיקה בפטפוט.
אדם אמיץ מתמודד עם הריקנות ויודע, שאם כבר הוא הגיע אליה, אז
היצירתיות או המשמעות לא רחוקים. רק לעמוד בפיתוי ולא לסתום
אותה מיד.
זה לא אומר, שאי אפשר לסתום ריקנות חלק גדול מן הזמן. אבל צריך
גם לכבד אותה ולהוקיר אותה כשהיא באה (ולא לברוח מיד לגירוי
הראשון שיאפיל עליה), כי זה אומר, שהאדם לא סתם את הגולל על
חלל פנימי, שדרכו הנפש והיצירתיות יכולים לבוא לידי ביטוי.
אך היום נולד דרך הלילה, ולא להפך. האביב נולד מתוך החורף.
השיחה המשמעותית חייבת לעבור דרך שתיקה. הזנת הגוף חייבת לעבור
דרך החלל הריק של הבטן.
אם האטום לא היה מורכב מלמעלה מתשעים אחוז חלל, הוא לא היה
יכול להעביר דרכו אנרגיה.
מה שמאפשר את שרוצה להיוולד זה האין. האין הוא הצד הגבוה של
הריקנות. כשמביטים באין דרך הקצה התחתון, רואים ריקנות. דרך
הקצה הגבוה - הריקנות היא אין דרכו משהו רוצה להיוולד.
כל ההמצאות והיצירות הגדולות נבעו דרך איפשור של האין.
אנשים קטנים פוחדים מן האין, מדמים אותו לריקנות. אנשים גדולים
סומכים על האין יודעים שהוא לא יבלע אותם, וכי הוא לא עדות לכך
שהם אפס. הם יודעים שהאין הוא הזדמנות ליצירה. והם נותנים לו
את הזמן, הם סומכים עליו. והוא אף פעם לא מכזיב. אחרי כל לילה,
בא היום. לאחר כל חורף בא האביב.
ללא החורף לא יהיה אביב.
פחד מהריקנות נובע מצורך של האדם לשלוט ולדעת מה קורה כל הזמן.
ואם האדם כל הזמן שולט ויודע מה קורה, כלום לא יקרה. כי מה
שיקרה צריך איפשור, ושליטת יתר לא מאפשרת אותו.
אבל צריך לעזוב שליטה לא באופן מוחלט, אלא באופן חלקי, כשחלק
מאיתנו כל הזמן קשוב, אבל לא מפריע. כך היצירתיות עובדת דרך
האין.
ריקנות תמיד נוצרת אחרי ריב גדול. או בקרב אנשים מנוכרים
שחוששים האחד מן השני והמסכות שלהם מכסות את כל הפנים. אבל
החלל שקיים בחדר העבודה של הוגה, או אמן, או כנסיה הוא חלל
מסוג אחר. חלל מאפשר. חלל שהוא לא ריקנות אלא חלל שהוא אין.
ברגע שנפסיק לבטוח בבריאה נפסיק לתת לחלל לשחק חלק חשוב
בחיינו. ואז גם כלום לא יקרה.

גבריאל רעם
20.8.2005