בכל בוקר הוא קם וחי את חייו. חיים כמעט סטנדרטיים. מנוע אני
מלתאר את חייו כסטנדרטיים בצורה מלאה היות וחייו היו יותר מדי
סטנדרטיים. איש שחי את חייו בהתאם למצופה מכל אחד אשר נולד
בחברה קיבוצית והגשים את הרצון הקיבוצי הכללי של צניעות, יושר
והליכה בתלם. האיש בהחלט הלך בתלם, אין הוא סטה ולא בפסיק
מהתלם. האיש חי וחי את חייו בהתאם למצופה עד שבעצם נמחק פרצופו
לחלוטין.
איש ללא צלם ברור שנשקף מהמראה. איש ללא סיפור עמום ומטריד אשר
ייחד אותו ולו במעט מסביבתו, איש ללא מקרה כלשהו שאיכשהו יחדד
את הצלם הנשקף מהראי בעודו מצחצח את שיניו היחסית צהובות עם כל
בוקר בו הוא קם לחיות את חייו הכמעט סטנדרטיים.
הוא לא התמחה בכלום, התמחות היא סטייה מהסטנדרטיות. הוא לא
התעניין בכלום, התעניינות היא סטייה מהסטנדרטיות. הוא היה
משעמם, היה משועמם ולאט לאט היה יותר ויותר כועס. הוא מצא את
עצמו בגיל צעיר בודד, מבודד ולבד. לא דיברו עימו מעבר לשלום
חביב וסטנדרטי, אותו שלום המקשר בין עבדי הסטנדרטיות, אותו
שלום של אחווה, שלום חסר ייחוד, שלום של הרבה מאוד אנשים אשר
דומים הם אחד לשני בצורה מלאה ויודעים כי אין להם עניין אחד
בשני היות וכי כמה ריגושים כבר ניתן לקבל מאדם אשר דומה לך
בצורה הסטנדרטית ביותר שיש.
האיש חי בין אנשים אשר חיו את חייהם ותו לא.
בין הגבעות של רמת מנשה ניתן למצוא לא מעט פינות טבע יפיפיות
בהם אדם יכול לשבת ולתת לנוף הנשקף לשכר את חושיו. הכיר האיש
את הנוף שסביבו, הכיר היות והנוף הזה נשקף ברקע של כל מה שראה
מאז היה יכול לפרש את הנשקף. אולם הוא לא נתן לנוף משמעות
כלשהי. הנוף הרי היה כל כך ברור לו, כל כך מוכר עד אשר מעולם
לא טרח פשוט לעצור את מהלך חייו ולו לשנייה אחת ופשוט לחשוב על
מה שנראה מבעד עיניו, ברקע, מאז ינקותו.
גיל 24 הקרב הנו גיל משבר בשביל האיש. אדם שחי כל חייו במחשבה
לדכא את מה שסוטה ולו במעט מהסטנדרטיות הנדרשת, הבין לפתע כי
כל חייו לא חי ולו רגע אחד. הבין שכנראה החיים נצורים בתחושות
הנובעות מגילוי דבר מה חדש, גילוי שנמצא באותם מקומות בהם קובע
האדם כלפי עצמו את הסטנדרטים ולא מציית לסטנדרטיים נתונים שינק
משד חברתו.
האיש היה מודע לסטיות מהסטנדרטים ממנהיגיו לכאורה. אותם אנשים
הדומים לו, אך מעט יותר אקטיביים, אלו שלזכותם לתור גם במחוזות
האאוטסטנדרטיים, מחוזות אותם הם מגדירים כלא מקובלים, אך
ביקורם בהם הוא בעיקר למען נתיניהם הסטנדרטיים, ביקורם בהם הוא
למען דע את האויב, למען הגנה על המונהגים בל יגיעו לאותם
מחוזות וייפגעו. אותם מנהיגים עישנו סמים בנעוריהם, שמעו
מוסיקה פסיכודלית, זיינו כל מה שזז, אותם אנשים עשו את כל אותן
סטיות למען ההבנה את הסובב, למען שמירת החממה. הם עישנו סמים
על מנת להיות מחנכים במוסד הרי-אפרים ולהזהיר את חניכיהם כי
הסמים מזיקים לבריאות, מטשטשים את המחשבה, עלולים לגרום
לשיגעון או למוות מהרעלה. זיינו הם למען שנתיניהם יישארו
בתולים, לא ייגעו בנידה הזו הנקראת מזרון שכבתי, זונה ארעית
וסטנדרטית שאין סיכוי בעולם שתהיה יום אחד אם אוהבת לילד
סטנדרטי כי אם אימא מזניחה לפרחח מסומם. אותם אנשי חזון האירו
את דרכם של המונהגים, העשירו את חייהם כאשר סיפרו להם שהם חיים
בגן-עדן וכל מה שבחוץ הרי הוא אכול אש, שדים ומזרחיים רמאים.
האיש לא חי ולו דקה אחת אומללה בכל מהלך חייו. האיש נגרר עד
אשר איבד מיכולתו ללכת. כל יום ביטא את מהלך חייו הסטנדרטיים
באותה שגרה תמידית שאינה משתנה, אותה שגרה חסרת קץ שעם שקיעת
החמה ידע כי תזרח היא עם השמש למחרת עד קץ חייו חסרי החיים.
האיש רצה סטייה כלשהי למען יוכל להביט על שנשקף מהראי בבוקר
בעודו מצחצח את שיניו המצהיבות.
יום אחד נקרא האיש להתייצב במקום עבודתו במפעל המקומי בשעה חמש
וחצי בבוקר, היות ולפי המנהל יש לסיים הזמנה דחופה. בדרכו, עבר
בשביל הסמוך לרפת בקיבוצו כאשר הטבע קרא לו באותה שעת בוקר
מוקדמת של יום חורפי בהיר. רכס האיש את ריצ'רץ' מכנסיו
התכולים, נתן לנוזלים להיפלט מגופו והביט על הנשקף. הביט על
הכרמל התכלכל נושק לעמק יזרעאל המעורפל כאשר בין לבין אותן
הגבעות העגלגלות והמוריקות.
בצהרי אותו יום, עם שובו מעט מוקדם מהרגיל מעבודתו במפעל הביט
הוא שוב אל הנוף הנשקף מהשביל הסמוך לרפת. תהה האיש מדוע, מאז
היה ילד, לא ירד הוא סתם כך אל הואדיות בין הגבעות. החליט האיש
לסטות באותו רגע, לא סטייה שתאפשר לצלמו להתבהר במראה אלא סתם
סטייה קטנטנה ממהלך היום הסטנדרטי, שכבר עם קימתו בבוקר סטה
יומו ממסלולו בכל מקרה. אם מישהו ישאל, חשב האיש, הרי יאמר כי
התפנה לו מעט זמן, היות וקם הוא מוקדם בבוקר לעבוד.
ירד האיש עם הדרך השחוקה שבמהרה נהפכה לשביל עפר. עבר שער צהוב
עם מנעול שבור בדרכו לעמק מיוער סמוך. עדיין חשש פן יפגוש
מישהו ויצטרך לתרץ לו לאן מועדות פניו; התשובה כי התפנה לו זמן
לא סיפקה אותו כלל. לפי היגיון השיפוט של האיש, הליכה ללא מטרה
פרודוקטיבית כלשהי הרי היא שוטטות. חשב לעצמו כי יכול הוא לומר
כי הולך הוא למען פעילות גופנית, אך החליט שלא ישתמש בתירוץ זה
היות ועלול הוא להתפרש כפרוגרסיה אינדיווידואלית שהאיש גוזר על
עצמו, דבר האפשרי רק לאלו השווים יותר. רק כאשר היה בינות עצי
האורן הגבוהים חש כי הוא ברשות עצמו להמשך הטיול הקצרצר.
הלך האיש על השביל העקלקל, הלך הוא בדרך שהכיר היטב מילדותו
ולכן לא חשש. הביט האיש על אתרים ופינות שזכר מילדותו, שורה של
עצי אלה הנושקים לנביעת נחל קטן, תחנת קמח הרוסה, שרידה האחרון
של כפר ערבי שלא שרד את מלחמת העצמאות, גבעה מלאה בחרסי חמר,
הגבעה עליה שכן הכפר.
טיפס האיש על גבעה תלולה, גבעה המשקיפה על ואדי גדול שנמשך עד
לרכס הכרמל. מצא האיש עץ אורן בודד ורחב והתיישב בצילו. הביט
האיש על הכרמל הכחול, על תוואי הנחל בוואדי, על השמש המבצבצת
מעבר לענן רנדומאלי ופרץ בבכי.
בכה האיש כי הנוף הוא יפה, כי כל רגע בו מתקדמת השמש לאיטה
בשמים התכולים בינות העננים הרנדומאליים, צלליות העננים משנים
את מראה הגבעות. בכה כי ענני גשם אפורים טשטשו את קו המתאר של
הכרמל, בכה כי בז דאה בשמים וחיפש טרף בוואדי סמוך, והזמן עובר
ואין כל משמעות לחייו.
נשכב האיש על אדמה הלחה, תפס את ראשו בשתי ידיו וצרח. הנוף
התעוות מולו, הפך לדינאמי יותר, העננים רצו במהירות רבה,
האפירו את הגבעות מסביב והתקדמו אל עבר הגבעה בה הוא שכב. קם
האיש ממשכבו, התקרב את המדרון, פרש ידיו לצדדים וצרח. שאגתו
נבלעה בין שאגות הרעמים הרנדומאליים, דמעותיו נבלעו בטיפות
הגשם האינטנסיביות שבמהרה הציפו את הגבעה.
זעם האיש ולא מצא דבר לתלות בו אשמה. זעם האיש כי אין במה
לתלות אשמה ומחפש הוא אשמים. את האיש הציפה תחושה חריפה של
רחמים עצמיים. עבר האיש על כל שלב בחייו, בדק היכן טעה בכל שלב
והגיע למסקנה כי לא טעה כלל אלא פשוט התקדם בחייו בדיוק לפי
איך שחייו היו אמורים להתקדם והגיע לבגרותו כאשר הוא ללא רבב
אך גם ללא הישג כלשהו שיוכל להגדיר את עצמו לפיו. צרח האיש על
הגבעות כי שום סימן זיהוי אין לו, שום סימן מזויין שיאפשר לו
לראות צלם כלשהו כאשר מביט הוא במראה.
פסק הגשם ועמו פסקו הדמעות. התיישב האיש על אבן סמוכה ובהה כך
סתם בנוף. קרני שמש בודדות פילסו דרכן בינות העננים האפורים.
המשיך האיש בדרכו על שביל אפר עקלקל על פרסת גבעת הבכי, שביל
שבמהרה הפך לדרך זפת בלויה המסתיימת בבתים הראשונים של
קיבוצו.
למחרת הלך האיש לעבודתו בהתאם לכל מהלך סטנדרטי של חייו
ובניגוד לסטייה אותה חווה ביום האתמול. עם בואו, שאל אותו
המנהל אם נכונה השמועה שאמש עמד הוא על גבעה וצרח. האיש לא ידע
מה לענות, תחילה הכחיש כי כלל היה על גבעה כלשהי אך לבסוף הודה
כי היה על גבעה אך לא צרח אלא רק הביט בנוף כשתפסו לפתע גשם
זלעפות.
בהיכנסו אל חדר האוכל בערב יום שישי, הסתודדו סביבו מספר נערים
והצביעו עליו. האיש שהלך לגבעות כדי לבכות, צחקו הם בקול
לעברו.
בשובו לביתו מושפל, הביט האיש אל המראה וראה שממנה לראשונה
נשקף צלם כלשהו, צלמו של ההוא שהלך לגבעות לבכות.
|