[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רוני אפריאט
/
הכל אודותייך

היית אז בת שבע. שש וחצי, ליתר דיוק. ההתנסויות בחייך עוד דלות
היו, והדלתות שנפתחו אז לפנייך - מעטות. אבל היה לך את זה, את
הקסם האישי של ילדה קטנה. יפה, קצת משונה.
בבית הספר ערכו פסטיבל, שיתקיים באמפי-תיאטרון הכי גדול דאז.
אלף מקומות, ליתר דיוק. הלכת להיבחן, עם תמימות של ילדה קטנה,
לדברים שאת אוהבת. אהבת לרקוד, אהבת להנחות. וכמו תמיד, קיבלת
את כל מבוקשך. רקדת, כמובן (תמיד אמרתי שאת רקדנית מבוזבזת),
ומכל תלמידי בית-הספר, דווקא את קיבלת לידייך את הנחיית
הפסטיבל. הפסטיבל כולו.
קינאו בך, ועוד איך קינאו בך. אפילו ילדים הגדולים ממך לא
הצליחו שלא לקנא. אבל את? היית ילדה, היית תמימה. אהבת לרקוד,
אהבת להנחות. רצית לנצח בפסטיבל, כחלום ילדות של ילדה קטנה. בת
שבע. שש וחצי, ליתר דיוק.
תקופה לא קלה עברה עלייך. התאמצת, התבגרת. השקעת את כל כולך,
והתחלת להתפכח. אך למרות הכל, דבר לא הסיר ממך את אותה
התמימות, אותו הבוסר, אותו הקסם. הקסם שאפף את הבמה, כאשר עלית
עליה ופתחת את הפסטיבל. סוף כל סוף זה הגיע, זמן הפסטיבל.
אמא, אבא וסבתא צפו בך מן הקהל, וליבי כנראה נרדמה בתוך
העריסה. לא ראית אותם, ראית אור לבן. אולי מלמעלה, אם לרגע
הצצת, יכולת לראות את יציעי האמפי, את אלף האנשים אשר צפו בך
בשקיקה.
עברת את זה, ההלם הראשוני חלף. עכשיו רצית לרקוד, לתת את כל
כולך. ילדה קטנה שרוצה להיות כל כך גדולה. הנה את, שם! על
הבמה! תראי אותך, גברת, אישה קטנה. את אוהבת את זה.
סבתא חיכתה לך בזרועות פתוחות, ואת רצת לעברה עם דמעות של שמחה
על לחייך. קיבלת נשיקות מההורים, ומחמאות מהורים של ילדים
אחרים. אני חושבת שאז, אז הבנת. התחלת להבין.
עכשיו נותר רק חלק הבחירה, שיקבע איזה שיר יזכה בתהילה - אולי
זה השיר שלך. ואת רצית, רצית כל כך, וחיכית בקוצר רוח ששיר
מספר תשע יוכרז כשיר הזוכה להערב. ואז שאלת אותם, כבדרך אגב,
כמובן מאליו של ילדה קטנה: "בחרתם בשיר מספר תשע, נכון?" אמא
הסמיקה, כנראה התרגשה, ואבא רכן אלייך, ואמר בחיוך אבהי: "פה
אחד נבחר בשיר שאהבנו יותר מכל" - ואת חייכת, והוא המשיך -
"שיר מספר חמש".
לא יכולת לעצור את הדמעות, אך אותם זה כלל לא עניין. מרחוק,
ראית אותם ליד עמדת הבחירה, עם הפתק שלהם, ללא השיר שלך.
סבתא ניגשה אלייך, ועטפה אותך בידיה הרכות. "אני בחרתי בך, אני
אוהבת אותך" - וגם את אהבת אותה, בכל לבך, בכל רגע מחייך.
שיר מספר חמש זכה, ובזמן שמחיאות הכפיים הסוערות של הקהל (והם
בתוכו) הדהדו באוזנייך, את נחנקת מהדמעות. זה כאב לך, סבלת.

וצעקת חזק,
אבל אף אחד לא שמע.

או שמא, אף אחד לא הקשיב.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אמרתי לשלי שאני
מעדיף להשתמש
בתחת שלה במקום
בכרית - אז היא
נורא הסמיקה.



החבר של שלי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/11/05 11:38
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רוני אפריאט

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה