שכבנו עירומים זה לצד זה תחת השמיכה הדקה, שותקים ומיוזעים.
מבחוץ שאון המכוניות הדוהרות בדיזינגוף, פס הקול היחיד שליווה
את הרגיעה ההדרגתית מפריקת תשוקותינו. היא עדיין לא פקחה את
עיניה, ורק החיוך הנסוך על פניה הסגיר את ערנותה. אני בינתיים
ניסיתי להסדיר נשימתי, תוך ליטופים עדינים לאורך ידיה הדקיקות
בקצות אצבעותיי. כמה מושלמת היא עכשיו, חשבתי לעצמי, בעודי
מנסה לקרוא את תווי גופה מבעד לשמיכה.

כמה קשה החזרה למציאות מרגעי אושר ושלמות קטנים וקצרים כל כך.
הייתי רוצה להישאר כך לנצח, חשבתי לעצמי, אך מייד ביטלתי מחשבה
זו. הייתי רוצה להישאר כך לנצח, לו רק היה בכוחי להשאיר גם את
תודעתי קפואה יחד איתה, להישאר כך ללא השעמום הכרוך בדבר. אך
כנראה ששלמותם זו של רגעים כאלו, מותנית בקצרצרות זו של חייהם.
נישקתי אותה ברכות על שפתיה, וקמתי. לבשתי את תחתוני הבוקסר
הזרוקים לצד המיטה, שניצבו לצד בגדיה כאנדרטה משותפת לפרץ
התשוקה שזה עתה חלף, והלכתי לאיטי לעבר הדלת, עדיין מסוחרר
קלות.

אל תלך.
אני כבר חוזר.

עם שובי מצאתיה יושבת, גבה החשוף שעון כנגד הקיר, מכוסה בשמיכה
משדיה ומטה. נדמה לי עכשיו שהייתה מושלמת יותר עם השמיכה,
שהדגישה כה יפה את גופה הדק. בידה החזיקה את מחברתי וקראה בה
בעניין. נשכבתי לצידה, עצמתי עיניי וחיכיתי. בעודה קוראת את
סיפורי האחרון ליטפה את ראשי והעבירה את אצבעותיה הדקות
בשערי.
אתה כותב יפה, לחשה לי.
כמובן שלא, לחשתי חזרה.

ניסיתי לעקוב אחר מיקומה בסיפור על ידי ספירת הדפים הנהפכים,
אך אצבעותיה הוסיפו לדגדג את ראשי ולבלבל עלי את דעתי. לא
הצלחתי לספור לזמן רב, אך לשמחתי לא היה זה סיפור ארוך, ותוך
מספר דקות הניח את המחברת לצידה ונאנחה.

זה עלינו, נכון? שאלה בחיוך.
כן, בערך, השבתי לה. שיקרתי. אבל הלא כל דבר שאני כותב, אני
כותב על עצמי. לא על אף אחד אחר. איני מסוגל לכתוב עליה. שהלא
עם כל הכבוד שיש בי לפסיכולוגיה לדורותיה, אין לצפות מכותב,
ובודאי לא אנוכי, שיראה אל תוך נפש רעהו, אלא רק לדמיין זאת
דרך תפישתו שלו. מה שבלבל אותה, כנראה, היה השפעת גורמים
חיצוניים כדוגמתה על תפישת המציאות האישית שלי. או בעצם תפישת
הדמיון. הרי אין כל ספק שחיי משפיעים על דמיוני, והזיותיי על
חיי. בנימין תמוז כתב פעם שכל מה שהוא ספרות הוא אוטוביוגרפיה,
ואני מעולם לא הרגשתי הזדהות כה עמוקה עם מקבץ כה פשוט של
מילים. לא, חשבתי בלבי, הסיפור לא עליה.

אך היא כמובן עודנה חייכה. למה הרגת אותי בסוף? היא שאלה
בבדיחות מסויימת.
כי לא יכול להיות סוף טוב יותר, השבתי לה ברצינות. בכל סיום
אחר היית הולכת בלי סיבה.
בלי סיבה? הייתי יכולה למצוא מיליון סיבות מספקות.
את היית מוצאת, אבל לא אני, אמרתי.

שנינו השתתקנו. לא הייתי בטוח אם הבינה את דבריי. לא הייתי
בטוח אם אני הבנתי את דבריי. שוב לא יכולתי לשמוע דבר מלבד
שאון המכוניות החוצות את דיזינגוף. מגע אצבעותיה על ראשי הלך
ונחלש עד שנעלם כליל. עדיין סירבתי לפקוח את עיניי. חשתי את
נשימותיה, אך לאט לאט נחלשו אלו עוד ועוד, עד שבלתי אפשרי היה
לדעת אם עודני חש בהן או שמא דמיוני וזיכרוני מוליכים אותי
שולל. בחוסר רצון מוחלט, פקחתי את עיניי. הבטתי סביבי. שכבתי
לבדי על המיטה, לבדי עם המכוניות בדיזינגוף. על השולחן שכבה לה
המחברת, עם סיפורי האחרון. סיפור פרי דמיוני על אדם ואהובתו,
שנהרגת.
כנראה שאני באמת כותב רק על עצמי.