הייתי מניחה לו שקדים קלופים בקערית חרסינה, סינית קטנה, כמו
כולן.
ולעיסותיו היו נשמעות למרחקים, פירורים פירורים מחניקים
בגרונו, מתנפצים לכל עבר כמו היו מסמרים שנזרעו ביד שונא,
פיגוע רב נפגעים בפה אחד קשוח, בעל מרקם עדין.
עוד מלח, כמו זורה על פצעיי, וחרטה אין בו.
- "אל תגידי שזה לא בריא, כבר נמאס לשמוע".
ואני מחרישה. זה לא בריא לי, לא לו. אבל אין בכך טעם. מלבד
המליחות.
הוא פונה לטלוויזיה, מנחה בחליפת ערב זולה מהתל בקהל, כמו היו
תיירים בלאס וגאס - להוטים ותמימים וחסרי התמצאות.
אני פונה אל המחשב, להתכתב עם "האלה שלי" - סופרים ומשוררים
וכותבי לבי בהסתר.
הוא משתנק עם הבירה, בלגימות גדולות וצחוק רועם, כאילו שייך לו
העולם.
תיכף הוא יגיד "שלא תתחילי לבכות לי שם עוד פעם" והתסכול שבי
יגבר, ושוב אתהה אם בגלל האמירה שלו יוצאות לי הדמעות או שהוא
פשוט צדק.
בפשטותו העלובה, העממית, הלא משכילה - הוא מרבה לצדוק, ואני
תמיד המפסידה.
אולי הצדק לא טמון בספרים, בשירים, במחשבות אנשים. אולי הוא
מונח שם סתם כך.

ובלילה, בחשיכה, יתערבבו הקולות - השכלה ובערות, צדק ואמת,
התנשאות ופשטות.
מעניין מה ייצא מילדנו.

ובאותו העיוורון הוא יזרוק על עצמו שמיכה, ואני אלבש כתונת,
ואשאר עירומה.