סופת טורנדו ענקית הכתה בבתי הכפר הקטן במעלה ההר. האנשים
נשארו ללא בתים ולבעלי המזל, הבית נשאר והגג התעופף לו ונעלם.
בשעה שהסופה הכתה בכפר, כרעה אישה ללדת, התינוק נולד ואביו נתן
לו את השם המוזר, "פלודא".
פלודא גדל עם השנים וכבר בשנתו השלישית הוא החל לרדוף אחר חרקי
הבית, צד אותם, תלש את כנפיהם ונתן להם לפרפר למוות באיטיות.
בגיל חמש הוא רצח לראשונה, לא היה זה רצח שיגרתי, אלא רק, רצח
של בעלי חיים, יש האומרים שכאן, הכל החל.
באחת ממלכודות העכברים שפיזר על פני כל הגינה, נלכד עכבר תמים,
כשמתלעות הברזל סוגרות על גרונו, ונועצות בו את שיני המתכת
הקרות, בעוצמה שגם אדם היה נשבר תחתיהן. פלודא ניגש לעכבר,
כשבידו קיסם עץ ארוך ונעץ אותו, בכוח, בעינו של העכבר, העכבר
פרכס, צווח ונדם. פלודא הביט, בסוכריה על מקל שלו, והדם נזל לו
על העץ, למטה כלפי אצבעותיו. הוא קירב את ראשו לעבר הדם ורחרח,
לא, הוא לא טעם, פשוט זאת הייתה דרכו לזכור את ריח הדם הראשון
של חייו. בגיל עשר, פלודא ניגש אל אביו ושאל אותו לפשר שמו
המוזר, אביו הביט בו ואמר: "בני, אתה עדיין אינך מוכן לשמוע,
תחכה כמה שנים ואז תשאל, ואם אני, חס וחלילה אמות בטרם הספקתי
לספר לך, אז ההסבר יהיה כתוב בצוואתי".
פלודא שמע את רצון אביו והבין שעליו לחכות, לא נורא, חשב
לעצמו, עוד כמה שנים תהיה לי תשובה.
בגיל חמש עשרה, הוא הצטרף לחבורת ציידים והחל לצוד למחייתו.
המעבר הזה מרצח בדם קר לצייד לגיטימי, היה נראה לאביו של
פלודא, כדבר חיובי, אולם בשביל פלודא, הצייד סיפק לו את יצר
ההרג שהוא חש. הוא היה הצייד המוכשר בחבורה, תמיד מצא  את החיה
הנכונה להרוג, ותמיד הייתה זו הירייה שלו, שהרגה.
אחר כך, הוא היה הראשון שניגש אל החיה המפרפרת ותוקע בה את
חרבו, כדי לוודא הריגה. כמה שניות אחריו, היו מגיעים כל שאר
הציידים, והופכים את האיילה המסכנה לתבשיל נפלא, אבל פלודא
מעולם לא אכל את קורבנותיו, כי אצלו, רצח לשם הישרדות או מאכל,
נראה לו כבזוי. במלאות לפלודא עשרים, אביו עבר התקף לב. פלודא
לא ידע, האם להאשים את עצמו ומעשיו, או שמא את הרגלי השתייה של
אביו. בעלותו אל מיטתו של אביו הגוסס, הוא אחז ביד אביו ושאל
שוב: "אבא, למה קראת לי פלודא?".
אביו הביט בו ונאנח, "כשנולדת, הייתה סופת טורנדו וכך בעצם
נולדת תחת סימן רע. הלכתי למכשפים וכמרים, כדי שיברכו אותך,
אבל כולם נרתעו, כאילו היית השטן בכבודו ועצמו, והעצה היחידה
שקיבלתי הייתה, להפוך את שמך, כדי שאולי, יתהפך גם עולמך ואתה
תהיה שונה ממה שחזו".
"נו אבא ואני שונה?", שאל פלודא,
אביו הביט בו, ומילותיו האחרונות היו, " לא, כלום לא התהפך
מלבד שמך והעולם שתשאיר אחריך".