הוא עלה אל אוטובוס קו 24 כדי לחזור הביתה, למלחה. הוא נתן
לנהג את הכרטיסייה שלו שינקב. הנהג ניקב במספר 14, למרות שכל
הכרטיסייה הייתה ריקה מניקובים חוץ מהמספר 1, שנוקב כשקנה את
הכרטיסייה, בנסיעה הקודמת. הוא לקח את הכרטיסייה מהנהג והתקדם
באוטובוס עד שנעמד במרכזו, אחז במוט אחד ונשען על מוט אחר,
שניהם כחולים בהירים.
לא היו הרבה אנשים באוטובוס, אבל גם כמעט לא היה מקום פנוי
לשבת. המקומות הפנויים היחידים היו מקום אחד ליד איש די שמן,
שגלש לכיסא הריק שלידו בחצי רגל עבה במיוחד, ומקום שני ליד
אישה שבכתה ללא הפסקה וקינחה את אפה כל הזמן במפית נייר של
מסעדה כלשהי. הוא חשב שאם היה מתיישב ליד השמן, הרגל והיד של
אותו גדל-ממדים היו דוחפים אותו כל הזמן ומכווצים אותו בכיסא
והוא היה נאלץ לשבת על צד הכיסא עם הרגליים במעבר והפנים
לכיוון טור הכיסאות השני. לעומת זאת הוא חשב איך הוא היה רוצה
להתיישב ליד האישה שבוכה ולהתחיל לדבר איתה ולעודד אותה, אבל
הוא לא מהטיפוסים שנוח להם להתחיל בשיחה, כך שאם הוא היה
מתיישב לידה הוא היה כנראה שותק ומרגיש רע עם עצמו שהוא לא
עוזר לה - עד שהיא הייתה יורדת מהאוטובוס. כך או כך הוא לא היה
יושב רגוע או בנינוחות יתרה מהמצב בו הוא שורה כשהוא עומד,
ולכן העדיף לעמוד לבד ברחבה הקטנה במרכז האוטובוס, שם היה לו
נוח.
הוא עבר בעיניו על היושבים באוטובוס, ותוך כך הבחין בשני ילדים
שישבו בזוג כיסאות שורה לפני הכיסאות האחוריים באוטובוס.
הילדים נראו לו בני 15 בערך והם השתעשעו ביניהם בכתיבת דברי-מה
על גב הכיסאות שלפניהם, כנראה כתיבת שמותיהם. הם הזכירו לו את
עצמו ואת גיל, אחד החברים הטובים שלו, כשהם היו באוטובוס לפני
שנתיים בערך והתלהבו מכתיבת שמם על קיר האוטובוס, מתחת לחלון.
הוא נזכר איך הם בדקו כל הזמן שאף אחד לא מסתכל, ושם לב
שהילדים האלה לא בדקו. בעצם היה זה נראה שלא אכפת להם מי יראה
אותם או מי ידע מה הם עושים. להפך, הם כמו פעלו למשיכת תשומת
לב. זה הראה, לפי דעתו, את ההידרדרות המוסרית של הדורות
בסמליות: דור אחד לא כותב שמות באוטובוסים, דור שני כן ודור
שלישי דואג ששני הדורות הקודמים ישימו לב כשהוא כותב.
פרסומת לחברה סלולרית זו או אחרת תפסה את תשומת לבו. הייתה זו
מדבקה מעל חלון האוטובוס. המדבקה הייתה סגולה עם כיתוב לבן
בחלקה ולבנה עם כיתוב סגול בחלקה האחר. במרכז הייתה תמונה של
נער צוחק. הוא תהה כמה כסף שילמו לאותו הנער רק כדי שישב בחדר
קטן מסוים, ירשה לבעלת מקצוע לאפר ולהלביש אותו ולאחר מכן יצחק
כמה דקות. הוא השתכנע שסכום הכסף היה מספיק גדול כדי שהוא יוכל
להחליף את אותו הנער ולצחוק רק בשל גודל הסכום.
האוטובוס עצר בתחנה וכמה נוסעים עלו. הוא ראה שאין מספר
הנוסעים גדול מדי, ולא צריכה להיגרם לו אי-נוחות מיוחדת
מעלייתם לאוטובוס. הוא יכל להמשיך להישען על המוט בנחת ולא
לדאוג לאף אחד בגלל חוסר מקום. אחרי שאישה מבוגרת עם תיק צהוב
ביד ושמלה אדומה על הגוף שילמה לנהג והתיישבה במקום ממנו האיש
בעל השפם האפור והכובע החום קם כדי לרדת מהאוטובוס, שילמה לנהג
והתקדמה לעברו נערה לבושה במעיל עור חום ארוך. אותה נערה
הזכירה לו מיד את חברתו רותם בעיקר בגלל העיניים החומות-ירוקות
המדהימות שהיו לה, בדיוק כמו לרותם. הוא מעולם לא ראה עיניים
כל כך דומות לעיניים של רותם. ומעבר לעיניים, לרותם היה מעיל
עור חום דומה מאוד לזה שלבשה הנערה. הוא הכניס יד לכיס הימני
של מכנסיו והוציא משם את הטבעת שנתנה לו רותם יומיים קודם לכן.
הוא התבונן בטבעת הכסף העבה והשטוחה עליה חרוט ציור של נער
ונערה בפרופיל המתנשקים ומנשיקתם עולה צורה של לב, ונזכר איך
היא כרעה ברך בפתאומיות במסעדה ובחיוך ערמומי הוציאה מעטפה
קטנה נוצצת מכיסה ונתנה לו אותה. "תפתח, זה בשבילך". הוא בחן
את הטבעת ואותה, מחייך בחושבו על הבדיחה. הוא חייך גם
באוטובוס, כשחשב כמה זמן לקח לו להבין את הבדיחה. הם סעדו
במסעדה באותו היום לכבוד יום השנה להיותם יחד, והטבעת הייתה
בדיחה עליו, על ציונו התמידי את היותם כל כך קטנים, "רק נערים
מסכנים". כשהבין את הבדיחה וחייך היא התיישבה על רגליו, פניה
אליו, לקחה את הטבעת מידו וענדה לו אותה על ידו הימנית. אז
התקרבה אליו עד שאפה נגע באפו, ונישקה אותו. הוא חיבק אותה
ונתן לה את מתנתה, עגיל יהלום בוהק. היא הופתעה ושמחה עד מאוד,
נישקה אותו שוב, הסתכלה על העגיל, ונישקה אותו בשלישית. הוא
ענד לה את העגיל, וחיבק אותה. כך נמשך לו הערב הנפלא שלהם.
הוא ענד את הטבעת חזרה על ידו הימנית, ליטף אותה עם ידו
השמאלית, וחייך. רק אז שם לב שאותה נערה בעלת העיניים
החומות-ירוקות הדומות לעיני רותם מסתכלת עליו כמנסה להבין על
מה הוא חושב, ולמה הוא מחייך בטיפשות כזו. הוא רק חייך אליה,
ושינה תנוחה, בעודו נשען על מוט האוטובוס. הוא תהה אם היא
שואלת את עצמה גם למה הטבעת הייתה בכיסו והוא לא ענד אותה,
וכמה יהיה זה מוזר אם הוא פשוט ייגש אליה ויספר לה על העזרה
לסופי, חברתו הטובה, בהכנת העוגות למשפחתה ועל הטבעת האבודה
האגדית של אמה של סופי. להפתעתו הרבה, אותה נערה קרבה אליו
ושאלה אותו על עצמו ועל מספר הטלפון שלו. הוא, כמובן סיפר לה
על רותם ועל העיניים הדומות של שתיהן. הוא נתן לה את מספר
הטלפון שלו ושיתף אותה בציפייה שלו לפגישה בינה ובין רותם. לא
היה נראה שהנערה המשיכה להתעניין בקשר עמו מרגע שהבינה כי קשר
רומנטי אינו אפשרי. בפעם הבאה שהאוטובוס עצר היא אמרה "חייבת
לרדת" ויצאה מהאוטובוס. דלתות האוטובוס נסגרו והוא המשיך
לנסוע.
הוא שאל את עצמו מה רותם תגיד כשיספר לה על אותה נערה, והחליט
שיהיה זה משהו שקרוב ל"והיא גם מנשקת כמוני?  או שאתה לא זוכר
כבר איך אני מנשקת?" רותם אהבה לצחוק על בגידות ולעתים קרובות
שאלה אותו אם היה מוכן לנשק או לשכב עם נערות או נשים מזדמנות
ברחוב שהיו עוברות על פניהם. הוא תהה אם אותה נערה באמת מנשקת
כמו רותם או שרק עיניהן דומות.
אז הוא שמע קול יבבה גדולה לימינו. הייתה זו אותה אישה בעלת
מפית המסעדה. הוא ראה שזו מפית של "מסריק", מסעדה בעמק רפאים,
ונזכר בסנדוויץ' הדוחה שאכל שם. אותה אישה דיברה בקול חנוק
לתוך פלאפון, והיה נשמע שהיא מדברת עם חבר שלה, או בעלה. אם
היה זה בעלה, חשב, היא הורידה את טבעת הנישואין לפני כן, כי
היא לא ענדה אותה. אולי שמה אותה בכיס בגלל אפיית עוגות כמוהו,
או אולי בגדה בו והסתירה את הטבעת כדי שלא ידעו שהיא נשואה.
עיניה פגשו את עיניו והוא מיהר להסיט את מבטו.
הוא ראה כי ישנם כמה מקומות פנויים באוטובוס, אך כיוון שרצה
לשבת לבד ולא היה זוג כיסאות ריק, וגם לא היה אכפת לו להמשיך
לעמוד, לא התיישב באף מקום. אז עצר האוטובוס בתחנה ואותו איש
שמן במיוחד קם מכיסאו ויצא מהאוטובוס. משמעות הדבר הייתה,
כמובן שהתפנה זוג כיסאות, ולכן הוא הלך והתיישב בכיסא הצמוד
לחלון מבין זוג הכיסאות הריק. באותו הזמן עלה לאוטובוס חייל
בעל כומתה חומה. הוא לא ידע אילו יחידות משתמשות בכומתה חומה,
והסתקרן לדעת לאיזו יחידה החייל שייך. כשהתיישב החייל הוא ראה
את סמל היחידה בצד חולצתו. הסמל היה מוכר לו וכעבור כמה שניות
הוא נזכר שהעץ המוכר הוא סמל יחידת "גולני". מיד עלתה בראשו
מנגינת השיר הידוע של היחידה, "גולני, גולני שלי, גולני
שלי..."
השיר המשיך להתנגן בראשו והוא הסתכל על אנשים שונים שבחוץ
בחוסר עניין בעוד האוטובוס מאט בהתקרבותו לתחנה נוספת. קרוב
לתחנה הוא הבחין בזוג מתנשק, נער ונערה בערך בגילו. הנער ענד
עגיל יהלום והנערה לבשה מעיל עור חום ארוך. ברגע שפקחה הנערה
את עיניה ומבטו פגש את מבטה הוא זיהה אותה מעבר לכל צל של ספק.
רותם עזבה את הנער אותו נישקה ורצה לעבר דלת האוטובוס האחורית,
הקרובה אליו, כדי להיכנס לאוטובוס, אבל הנהג הספיק לסגור את
הדלת ולהתחיל בנסיעה לפני שהגיעה לדלת. היא נראתה מבוהלת
וניסתה להסביר לו כל מיני דברים תוך כדי מחוות ידיים גדולות
ודיבור אילם. הוא רק בהה בה דרך החלון, עוד המום וחסר יכולת
הגבה על שזה עתה ראה. בלא ששם לב האוטובוס נסע כברת דרך ורותם
נותרה הרחק מאחור, מעבר לטווח ראייתו.
זמן רב שאל עצמו מה אירע. למרות שניסה לחשוב על תשובות או
הסברים, רק שאלות המשיכו לצוץ במוחו. מי היה אותו נער? האם הוא
בגילם או מבוגר מרותם? למה היא נישקה אותו? אולי יש למצב הסבר
הגיוני? אולי הוא הכריח אותה? אולי היא הכריחה אותו? האם הוא
מכיר את אותו הנער? ממתי היא איתו? למה הוא לא הבין שמשהו קורה
מאחורי גבו? אולי זו בכל זאת לא הייתה רותם? למה שתתייחס אליו
אם היא לא רותם? אולי הוא מכיר מישהי שדומה לרותם? אולי זו
אותה נערה ממקודם? אולי אותה נערה לקחה מונית מהתחנה בה ירדה
כדי להגיע הנה? למה רותם לא אמרה לו? למה רותם לא נפרדה ממנו
אם היא עם הנער הזה? למה היא לא נפרדה מהנער, ונשארה איתו? מי
יודע עליהם? אולי יש לו חברים שידעו ולא אמרו לו? ההורים שלה
בטוח יודעים עליהם, למה הם לא אמרו לו כלום? אם לא ההורים, אז
למה אחותה לא אמרה לו? או אחיה הקטן? אולי היא תדרכה אותם
ודרשה מהם לא לגלות? אולי היא פגשה את הנער כרגע? למה שתתנשק
עם אחד שאינה מכירה? למה הוא ענד את העגיל שנתן לרותם יומיים
קודם? למה היא נתנה לו את העגיל? היא לא אהבה את העגיל? הוא
זכר את התרגשותה למראה העגיל, ואת נשיקת התודה שקיבל. הוא היה
משוכנע שהיא אוהבת את העגיל, מה שגרם לו לחשוב על ההסבר הראשון
נטול הספק שמצא למה שאירע. הוא הבין שהיא אהבה את העגיל,
ולמרות-זאת נתנה אותו לנער, מה שהעיד שאהבה את הנער יותר מאשר
אותו. ככל שהעמיק לחשוב על התובנה הזו כך הבין את משמעותה,
הצטער והתמלא רחמים עצמיים. הוא ראה אותם מתנשקים שוב ושוב
בעיני רוחו, והחל בוכה חרישית. הוא אחז את הטבעת סביב אצבעו
בידו השמאלית חזק יותר ויותר, ובכה בעוצמה הולכת ומתגברת, ללא
שליטה. דמעותיו זלגו על לחייו והוא היה חסר אונים מולם. הוא
התבייש לבכות בנוכחות כל האנשים הזרים סביבו, אך לא יכל
להפסיק.
האוטובוס עצר בתחנה נוספת. בעצירה זו הוא הבחין רק בשל מפית
מסעדת "מסריק" שהוגשה לו רגע לפני שהאישה שבכתה מקודם ירדה
מהאוטובוס. באותה העצירה עלתה לאוטובוס נערה בגילו והתיישבה
לידו. הוא לא ראה איך היא נראית, ואפילו לא היה יודע אם היה
מכיר אותה.
זמן קצר לאחר-מכן, לאחר שהפסיק לבכות והספיק לסדר את מחשבותיו
מעט, הוא התעשת והבחין שהנערה שלצידו בוחנת אותו. היא הייתה
יפה מאוד וחמודה, ובעודו תוהה האם הוא יכול לצאת איתה, והאם
היא מעוניינת בו, היא פנתה אליו בשאלה לשלומו. כך הם החלו
לשוחח, אך לפני שהצליח לארגן במוחו את הבקשה ממנה לקבלת מספר
הטלפון שלה, היא הודיעה שהיא צריכה לרדת מהאוטובוס וירדה.
בצומת מסוים האוטובוס בו היה עצר ליד אוטובוס אחר בשל האור
האדום שהאיר הרמזור. באוטובוס המקביל לשלו הוא ראה נערה יפה
בגילו. הוא חשב כי אם היה יכול לדבר איתה היה שואל אותה מה
שמה. היא הייתה שואלת אותו מה שמו, מתוך נימוס. הוא היה מתיישב
לידה, ומדבר איתה על בית-ספרו, ועל בית-ספרה, על חבריהם, על
משפחותיהם, על תכניותיהם לצבא ולאוניברסיטה או אולי לאקדמיות
אומנותיות שונות, ועל בני ובנות זוגם הקודמים. אז היה מבקש
ממנה את מספר הטלפון שלה, היא הייתה נותנת לו את מספרה ולוקחת
את שלו. הוא היה מתקשר אליה ביום למחרת והם היו יוצאים יום
לאחר-מכן. בסוף הפגישה הוא היה מנשק אותה ונוסע חזרה לביתו
מאושר. חודש מאוחר יותר הם היו שוכבים כבקשתה, בערב
יום-הולדתה. הוא היה מארגן לה ערב מופלא וקסום והיא הייתה
נהיית מאושרת. ליום-הולדתו היא הייתה מארגנת לו ערב קסום אף
יותר, כגמול על אותו הערב. ביום השנה להיותם יחד הוא היה קונה
לה מתנה בחנות תכשיטים, לאחר מחשבה מרובה, וכך גם היא. הם היו
יוצאים למסעדה לכבוד האירוע, וחוזרים לביתו אחרי-כן. שלוש שנים
אחר-כך היו מתחתנים באולם אירועים אדום בירושלים, וטסים
לירח-דבש להולנד. שנתיים מאוחר יותר היה נולד להם הילד הראשון,
לו היו קוראים ערן. אחריו הייתה באה לעולם סיוון ואולי אף עוד
ילד או ילדה.
לפתע הוא הבין שאין הוא רוצה לצאת עם בנות אחרות כלל וכי הוא
חשב על הפנטזיה האבודה שלו. הוא הוציא את הפלאפון שלו וראה
שרותם צלצלה אליו חמש פעמים. היא גם כתבה לו הודעה, בה היא
מבקשת ממנו להתקשר אליה. היות והוא הוציא את הפלאפון שלו כדי
להתקשר אליה מלכתחילה, הוא התקשר אל רותם בלי לחשוב יותר מדי.
היא ענתה מיד והודתה לו על שהתקשר. היא ניסתה להסביר לו מתי
ואיך הכירה את רן, אך הוא לא הקשיב לה. היא דיברה על תקופה של
חודש, חודשיים או שבוע, ועל איזו הופעה שהלכה אליה. הוא לא
התעמק בדבריה, והקשיב רק לקולה החנוק מדמעות. הוא לא יכל לחשוב
על סיבה שתגרום לה לבכות, הרי היא זו שבגדה. כל העניין נראה לו
מגוחך. הוא ניתק בלי משים בעודה מדברת. היא התקשרה אליו שוב,
כמובן, אך הוא סגר את הפלאפון וידע שהתקשרה רק מההודעה
שהשאירה, אותה מחק.
הוא הסתכל החוצה, על הבניינים על-פניהם האוטובוס עבר ועל
האנשים המחכים בתחנות בהם האוטובוס עצר. הוא דמיין שגשם יורד
וניתז על חלונות האוטובוס ועל הכבישים והמדרכות, ושרוח חזקה
נושבת ומטלטלת את ענפי הברושים הירוקים כהים, את השיחים
הירוקים בהירים ואת השלטים התלויים על עמודי התאורה הגבוהים.
הוא הסב את מבטו לפנים האוטובוס ולאנשים העולים והיורדים ממנו.
היו כאלה שעלו עם שקיות רבות, והיו שעלו עם תיקים גדולים. היו
חיילים עם קיטבג ומטיילים עם תיק גב ענקי. כל אחד, הוא חשב, בא
ממקום אחר והולך למקום ומטרה אחרים. כל אחד חושב מחשבות שונות
ובא מסדרת אירועים שונים החשובים מאוד עבורו. הוא תהה אם יש
באוטובוס, או בין כל אלה שהיו ויהיו באוטובוס באותו היום, עוד
אחד שקרה לו בדיוק מה שקרה לו. הוא תהה אם לאישה שבכתה ונתנה
לו את המפית קרה אותו הדבר שקרה לו, או שבכתה מסיבה שונה
לגמרי.
כשהגיע האוטובוס לתחילת השכונה בה הוא גר, עלתה לאוטובוס נערה
בגילו, והתיישבה בכיסא שלפניו. לידה לא ישב איש והוא החליט
להחליף מקום ולהתיישב לידה. הוא שאל אותה אם הוא מוצא חן
בעיניה. לאחר שענתה לו בחיוב שאל אם הוא יוכל לבקש ממנה בקשה
קצת משונה. היא הסתקרנה והוא ביקש ממנה לנשק אותה. היא הייתה
המומה, אך לאחר שהסביר כי הוא רוצה רק לנשק אותה ולא מעבר לזה
היא הסכימה. הוא נישק אותה, והיא חייכה, הסמיקה והשפילה מבט.
אז הוא הוריד את טבעתו הכסופה והעבה מאצבעו ונתן לה אותה במתנה
בזמן שהאוטובוס האט לעצירה בתחנה בה הוא צריך לרדת.
"תודה לך" אמר, וירד מהאוטובוס.


                                                         
23.8.2005