איזה עולם אכזר זה, אני מרגישה כאילו הרוע בו נובע מהאדמה
ומציף את כולנו.
אפילו אותי אני שונאת. אני יודעת שאני הבאתי את זה על עצמי
וזאת הסיבה שכל כך קשה לי להתמודד...
אני כמהה לאהבה, כזאת שתוציא אותי מזה... אני צריכה יד שתלטף
ותרגיע, אני זקוקה לתמיכה כי אני נופלת כל הזמן והתהום עמוקה
ובכל פעם שאני חושבת שכבר קיבלתי את המכה בתחת והגעתי לקרקעית,
גם הקרקעית נשברת ואני ממשיכה ליפול...
נמאס לי כבר ליפול! הרוח מעיפה לי את השיער לעיניים והכל
מבולבל לי, הכל מבולגן ואני לא רואה כלום.
לא נשאר בי מה לתת, אני ריקה מתוכן, אני שבורה והחלקים כבר
מפוזרים.
אולי עדיף פשוט לוותר, אולי אני פשוט אשכח מהכל ואזרוק את עצמי
ואתמסר לנפילה?
אני שונאת את העולם הזה, אין בו אף אחד ששווה את רגש האהבה,
אפילו את עצמי לא שווה לי לאהוב, כולם בסוף מאכזבים, כולם
רעים, כולם בוגדים, כולם דבוקים כבר בכל המחלות הסופניות האלה
שמביאות אותי לכתוב.
אני יודעת שמגיע לי יותר מזה, אבל זה פשוט לא הולך לי. ואני
מיואשת.
אתה לא מתבייש? אתה לא מאוכזב? תראה לאן הבאת אותי! זה בגללך!
אני יודעת שהרוב בגללי, ואולי אפילו הכל, אבל שום דבר לא
משתווה למה שאתה עשית לי. אני שונאת אותך על זה! אני שונאת
אותך מרוב אהבה ואני רוצה להעלים את התחושה הזאת ואני לא יודעת
איך! אני בוערת ואני זקוקה למישהו שיעזור לי! אתה לא מבין! ואף
אחד לא...