השראה היא דבר הפכפך. אף פעם אי אפשר לסמוך עליה. יום אחד היא
מתגנבת פנימה, מרגישה רצויה, מה שבדרך כלל נכון, הופכת עולמות
ויוצרת היסטוריה. ואז היא מתעופפת לה החוצה, כאילו לא קרה
כלום. שואבת ממני את כל האוויר שהיה בריאותיי, נוטשת אותי
עירומה מול העולם. משאירה אותי להרגיש ריקנות ובנאליות. אני
שונאת אותה. מי היא שתחליט? אחרי הכל, היא הולכת עם העדר. היא
תמיד מושפעת מדברים חיצוניים; מוסיקה, אנשים שקרובים אלינו,
אירועים בחיינו. חבל שהיא אף פעם לא באה מתוכנו, אלא רק מזרזת
משהו קטן בנו שיש לו את הפוטנציאל ליצור משהו. אני שונאת אותה.
אי אפשר לבטוח בה. היא כמו גבר מתפרפר - יום אחד אוהב וכואב,
יום לאחר מכן נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. והיא תמיד תחזור
אחרי הרבה זמן, עם התרמיל, אחרי שעברה דרך ארוכה אצל כל האנשים
האחרים שבעולם. על פניה תהיה הבעת תשישות ועם זאת געגועים, רק
חיכתה לרגע בו אקח אותה בחזרה לחיקי. היא פוגעת בי כל פעם
מחדש. השראה. אני שונאת אותה.