יש איזושהי אמת שמסתתרת מתחת לכל העולם שלנו.
יש הרגשה שהעולם מסתובב בקצב משלו ואנחנו מנסים
לרדוף אחרי הסיבובים שלו אבל רק נתקלים במערבולת חדשה.
יש לי תחושה שההתרגשות שאפפה אותי פעם איננה פועמת
בי באותה מידה כיום.
למה?
חשוב לי להרגיש,חשוב לי לאהוב, חשוב לי להיות נאהבת.
האמת, מי אמר שהפרפרים נשארים כל החיים? הרי אורך
החיים שלהם קצר בהרבה מחיי כולנו.
אני מרגישה שאני מחפשת תירוצים לקשר שנגמרה בו
ההתלהבות, וזה מעציב אותי.
אני רוצה לאהוב אותו כמו שבחיים לא חשבתי שאני אוהב מישהו,
אבל אני כבר אוהבת.
אני רוצה להתרגש מכל מבט שהוא נותן בי, מכל חיוך, מכל מילה,
אבל אני כבר אוהבת.
אני רוצה ורוצה ורוצה,וכל פעם שמחשבות מתרוצצות לי בראש
הוא ישר יודע, ואני לא יכולה להסתיר ממנו את האמת, אז
אני מספרת לו, והוא עצוב בתוך ליבו ולא מספר לי מילה.
אני חושבת על מה שעובר על אדם שאוהב ואומרים לו שמשהו חסר
בקשר, איך הוא מרגיש? על מה הוא חושב?
אבל אני אוהבת.
אז מה בכל זאת חסר לי?
מה בכל זאת מציק לי?

תשובות קטנות לשאלות הרות גורל,
ימים יגידו.
לילה טוב יקירי,
הוא ישן בהרגשה שהכל בסדר אבל הכל לא בסדר
ואני לא יודעת מה לעשות, שוב.