כשהוא נולד ניתן היה להבחין, שהוא שונה משאר התינוקות, היה לו
מבט מסוקרן בעיניו, כזה שלא ניתן לטעות בו.
כבר תוך חודש הוא למד לדבר ומלותיו הראשונות, לא היו אבא או
אמא, אלא "לחפש", והמילה השניה, "אותה", הוריו היו המומים.
בגיל חמש, בזמן שכל הילדים האחרים, משחקים ברופא ואחות, הוא
החל לעבוד ולחסוך כסף. הוא עבד בכל מיני עבודות מזדמנות, ובגיל
עשר, כשכל הילדים עדיין מחפשים את עצמם, הוא לקח את תיקו ועזב
את ביתו. הוא נדד בעולם, טיפס על הרים, חצה אוקיינוסים,
ובמילים פשוטות, הוא חיפש אותה. הוא טייל בכמעט כל מדינה
בעולם, הסתכל, בחן, והריח ריחות משכרים עד כדי כך, שצריך לסגור
את העיניים ולהתמכר לריח. הוא היה איש מוזר, אומנם בחור יפה,
אבל רזה עד כדי כך, שכאשר היה מתהלך בים, השמש הייתה גורמת לו
להיראות כמו בצילום רנטגן ענק. כל מה שראו היה, לבו הפועם, לב
ענק שממלא את חזהו ויש האומרים, שאפילו את כל גופו.
כך עברו להן השנים, בהסתכלות על נופים ובחיפושים נצחיים אחריה.
עד שביום אחד, שלא היה שונה מימים אחרים, בהתהלכו ברחוב צר,
באמצע עיר זניחה, במדינה לא חשובה, הוא נתקל בקבצן, ובעודו
זורק את המטבע לתוך כובעו של אותו קבצן ושומע את צלילו הענוג
של המטבע, הפוגע במטבעות אחרים, הרים הקבצן את ראשו ונעץ בו
מבט, עם עינו היחידה ואמר לו :" זה אתה, אל תדאג, אתה תמצא את
מבוקשך". הצעיר החוויר וניסה לשאול את הקבצן, שהיה זקן ומלא
חטטים, עוד שאלות, אבל הקבצן רק חייך והצביע לעבר המטבעות.
הצעיר זרק עוד מטבע לכובע, ובהישמע אותו צליל, פתח הזקן את פיו
ואמר לו, "בסוף העולם, אתה תמצא אותה".
הצעיר מבולבל קמעה, ניסה להסביר לו שלעולם כבר מזמן עגול
ושבעצם אין לו סוף ואין לו התחלה, אבל הזקן רק חייך והצביע שוב
לעבר מטבעותיו, בהישמע הצליל, אמר לו הזקן, "כשתמצא אותה, תדע
שהגעת לסוף העולם ואז תבין".
בעוד הצעיר מנסה לעכל את דבריו, נעלם הקבצן אל תוך החשכה. הוא
חזר אל המלון והחל לתכנן את מסעותיו, הוא עבר שוב את כל
המדינות הקיימות, למעט כמה מדינות מרכז טיפוסיות שלפי כל הגדרה
לא יכלו להימצא בסוף העולם. אחרי שנים של חיפושים, הוא נואש,
הרים ידיים, וחזר כנוע וחפויי ראש אל ביתו, מובס על ידי החיים
והחיפוש המתיש אחריה, ואז, ממש על יד ביתו, הוא ראה אותה מעבר
לרחוב. עיניה הכחולות, העמוקות והבוהקות כמו השמש ננעצו בו
והוא חש שקוף ולא נותר לו דבר מלבד, להנמיך את מבטו ולגשת
אליה, חושש אך מזמר בלבו מנגינות שמחות. מה שמך?, שאל אותה
והיא ענתה לו בפשטות :"אהבה".
ואז הוא הבין, שאם מקום הולדתו זה ההתחלה, הרי שבעולם עגול,
ההתחלה היא גם הסוף והוא אכן מצא אותה, כי אחרי עשרים וחמש
שנות נדודים, גם לו מגיעה קצת אהבה.