בס"ד
כשהמפקד אמר לי שהוא נענה לבקשתי לחזור הביתה לשבת, לא האמנתי.
התברר שהפלוגה שלנו עשתה עבודה יחסית טובה, והמ"פ, החליט לשחרר
את אחד מאיתנו לשבת.
"את עשית עבודה נפלאה בימים האחרונים, ואני צריך שתהיי ערנית
ומלאת כוחות לשבוע הבא. את מקבלת את החופשה." הוא אמר לי.
חשבתי שהוא עובד עלי. במהירות ארזתי את כל החפצים שלי, עבודה
יחסית קלה. לאחר החופשה במיאמי עם אנה, כשלכל מקום שהלכנו לקח
לנו שעות למצוא את אלפי החפצים שלנו כיוון שהם היו פזורים בכל
מקום בחדר במלון, כל אריזת חפצים נראית לי כעבודה פשוטה.
אני זוכרת שכשהבחור מאל-על שאל אותנו אם ארזנו את החפצים שלנו
לבד, התחלנו לצחוק. אני אפילו לא יודעת למה.
לאחר שסיימתי לארוז את התיק (במהירות) יצאתי מהאוהל. כל
החיילים (ובעיקר החיילות) הסתכלו עליי בכזאת קנאה שהתחלתי
להיות נבוכה מזה שרק אני משתחררת. היו עוד כמה חיילים שהשתחררו
מכל מיני סיבות אישיות, אבל ככה חיילת שמשתחררת בגלל שביקשה,
זה היה מאוד נדיר.
אני אפילו לא זוכרת על כמה אוטובוסים עליתי. הכל היה מבחינתי
ערבול של אנשים, מושבים, כרטיסיות. הייתי כל כך עייפה, שאני
עדיין מתפלאת על איך הגעתי הביתה בשלום. ובכל אוטובוס אותו
הסיפור, חלק מהאנשים מציפים אותי עם מבטי שנאה, וחלק נותנים לי
מבטים של אהדה ותמיכה. אני זוכרת שבאוטובוס האחרון הייתי כל כך
מותשת, והוא היה לגמרי מלא. הייתה שם ילדה בגיל העשרה, משהו
כמו שלוש-עשרה, אולי ארבע-עשרה והיא ישבה שם לבד, כשהתיק שלה
על המושב שלידה. ביקשתי ממנה להזיז את התיק שלה כדי שאוכל
להתיישב, והיא פשוט התעלמה ממני.
"ילדה, החיילת מנסה לדבר איתך." אמרה לה האישה שישבה מאחוריה,
שניסתה לעזור לבקשותיי שלא נענו ולא נבחנו כלל.
"נו, אז? אני לא מפנה מקום למישהי שמגרשת את האחים שלי." הילדה
אמרה, ואני נשארתי לעמוד.
בקושי רב חזרתי הביתה. הייתי צריכה לסחוב את עצמי עד הבית.
בשקט סובבתי את המפתח ונכנסתי לחדר. נשכבתי על המיטה אפילו בלי
להתקלח. התכוונתי רק לעצום עיניים לכמה דקות, אבל הדקות הפכו
לשעות.
בסביבות חמש אנה העירה אותי. "הכל בסדר?" היא שאלה אותי. אנה
שהייתה ג'ובניקית ועבדה בסמוך לדירה המשותפת לא ידעה מה עובר
עלינו. נכון שהיא צפתה בחדשות וקראה עיתונים, אבל זה היה רק
מהמעט שעבר עלינו. "כן." אמרתי וחייכתי חיוך מאולץ ועייף.
אתה לא רצית לצאת. רצית שנישאר בדירה שלי ושל אנה. רצית לדבר.
התחלת לשפוך את ליבך על מה שעבר עליך בימים האחרונים. איך
יכולת? ג'ובניק שעובד במשרד ממוזג, באמת חשבת שארחם עליך? בכל
פעם שהתחלתי לספר לך על משהו שעבר עלי, פתאום נזכרת בפרט נורא
חשוב. פרט בניירת! בטלפון שהתקלקל! אז היה עליך קצת עומס, אז
מה? טוב, אז יכול להיות שבאמת קשה לך לשמוע מה הולך שם, אבל
אחרת בשביל מה אתה כאן, אם לא בשבילי? אם לא בשביל לשמוע גם
אותי? אתה רק רוצה לפרוק בעוד שאני זאת עם המטען שבאמת מלא.
הרי, הסיבה היחידה שהצלחתי להתאפק בימים האחרונים היא אתה.
חשבתי שאת כל הכאב שמתאסף בתוכי אוכל לפרוק ולספר לך.
טעיתי.
בחצות כבר לא יכולתי יותר. אם זו הייתה הפעם הראשונה שלא היה
אכפת לך, אז הייתי מנסה להבליג, אבל היה לי כל כך קשה ולא
הראית שום סימנים של הבנה! לא הבנת למה כל כך התעצבנתי. סילקתי
אותך מהדירה ומהחיים שלי. אנה בכלל לא הבינה למה כל כך
התעצבנתי עליך. היא אמרה לי שאני עושה טעות.
חשבתי שתהיה לי מנוחה בשבת הזאת שכל כך רציתי. עכשיו אני
מצטערת על זה שהמ"פ שיחרר דווקא אותי. היו כל כך הרבה שיכלו
לנצל את החופשה הזאת עם אנשים שבאמת אוהבים אותם. שבאמת מבינים
אותם. כי מבחינת רוב העם, אנחנו רק עושים את העבודה שלנו, בין
אם זה נכון ואם לאו.
אם הם רק היו יודעים, שאנחנו עושים הרבה, הרבה יותר. |