"קואה קואה קואה קואה" אמר העיפרון, קיפץ לו בין שבבי המחק...
המחק מצד שני לא אמר מילה,
רק התבונן בחתיכת העץ המגולפת במין הערצה יוצאת דופן, מפוחד
מעט. (מעיפרון)
הייתה בינהם מערכת יחסים כזאת של הרס, העיפרון משאיר חותם
והמחק מבטל אותו בהוראה מגבוה.
אם שאלתם את עצמכם, "אז ממה בעצם הוא מפחד?" אז אני אענה -
העיפרון היה משוחרר, הוא היה עזר לביטוי עצמי, ביטוי לעיתים
משולח רסן, אבל מה זה משנה העיקר הביטוי העצמי, כולם חשבו כך.
הוא היה נע לו בנונשלנטיות על דפי הנייר, במקרים מסויימים היה
נכנס לאקסטזה וממלא את המשטח הלבן בעופרת שחורה, הכל נראה
הרמוני כל כך בעוד המחק יעודו - להסיר, לנקות, לתקן, כמו
שוטר...
"איפה הזכות לביטוי עצמי? הזכות להיות, להתחדש?", הוא שאל את
עצמו בשקט בשקט כדי שאף אחד לא ישמע.
שני גיבורינו לא הכירו אתמול, הייתה להם היסטוריה משותפת רבת
שנים, העיפרון היה קצר בערך בשלושה סנטימטרים מאורכו המקורי,
ו...המחק היה כמחצית מגודלו ההתחלתי.
הייתה הרגשה כזו שהמחק מתבלה ונשחק מהר יותר מעמיתו העיפרון,
ההרגשה מובנת בעוד כולנו יודעים ששלווה נפשית היא המתכון
המושלם לאריכות חיים.