גהרתי מעליה כאשר היא רכנה כלפי מטה ופניה אל העשב. הקשה שלי
ננעץ ברכות שלה,פנימה החוצה וחוזר חלילה. פה ושם נמלטה אנחה
מגרונה ולעיתים עודדה, "חזק, זה טוב". חשתי אותה היטב כששדיה
המפותחים מחוצים בכפות ידיי.

בשבילה זה היה נוהג שבשגרה, עוד מספר, עוד ניקוב בכרטיסיה
הבלתי סופית של הווגינה שלה. והיא לא ידעה שזה הסטוץ הראשון
שלי. התנוחה לא השתנתה, חום הגוף עלה כפי שהקצב הכתיב, הכי נוח
ככה. אפילו לא להביט לה בפנים הרי אין מצב לנשיקה, אין רגש,
אין אהבה.

לקח זמן מה, עד שלבסוף הגעתי לפורקני, היא אמרה לי שנתפסו לה
השרירים ברגליים והיא נורא נהנתה. נתנה לי נשיקה לפני הקפואות
והציתה סיגרייה. הלכתי לספסל הקרוב רציתי להיות לבד, לא ידעתי
את נפשי מחשבות ניסרו במוחי הקט. לפתע היא באה, התיישבה על
ברכי ושיחקה לי בזקן.

קפאתי על מקומי, ענן של אפתיה חג סביב מראשותי ולא ידעתי אם
חלום, או מציאות. חשתי מסטול ולא מחומרים. ייסורי המצפון לא
חסכו שבטם ממני. בקשתי ממנה בקול חנוק שתעזוב, שרוצה להיות
לבד. היא פלטה כמה מילים חלקלקות, שאת רובן לא זוכר, שמעתי ולא
ממש הקשבתי. נשקה לי והלכה, ראיתי את בבואתה נבלעת בחושך.

אולי פה הסתיימה האפיזודה מבחינתי, ישבתי יתום וערירי על הספסל
עץ, כשראשי בין ידיי שמוט מטה, משפיל מבט לעבר בדלי הסיגריות
שבקרקע. אז זהו? אני לא מיוחד כבר אני כמו כולם, סתם אחד, חלאת
אדם ומה שונה האדם מבהמה?

פעם, נתתי המון ריספקט למין היפה. כעת, יש תמורות ושינויים,
יחס גורר יחס, כנראה שזו מתמטיקה נורא פשוטה. כעת אני בהקבצה
ד', מנסה ללמוד, מנסה להיות קשוח. גם מבצרים גדולים קורסים,
והפראיירים מתחלפים לאיטם. לגבי סטוצים ושאר ירקות, אולי זו
אינה דרכי... אולי התחלתי די מאוחר וסתם נראה לי מוזר.
מחר עם אור ראשון,אלך לסופר פארם הקרוב ואדפוק ווזלין.