"האמת", היא לחשה לי ומשכה שאריות פרחים לבנים משערה, "מכל
הדברים שאבדו לי, ומכל הדברים שנשכחו ודעכו, אני הכי מתגעגעת
לאהבתי כלפיו." (מיותר לציין שמאז אותו יום בשדה בצד הכביש
לטבריה לא ראיתי או שמעתי את מסך הרגשות שלה נפתח שוב בצורה
כזאת מעורפלת, ובכל זאת היה ברור שיחסיהם היו מיוחדים. עכשיו,
כשאני שוב בדרכי לכנרת, כל שעיני מצליחות לתפוס בצידי הדרך זה
פרחים יבשים ואבנים.)
22.8.05 |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.