יושבת על הרצפה עם רגלים פסוקות
החצאית מופשלת, זרועותיה נחות לצידה,
גבה שעון על המיטה, ראשה נפול אחורנית.
חולצתה לא מסודרת, עיניה התכולות לא ממוקדות
שיערה הבלונדיני פרוע מהמאבק. האודם הורוד נמרח.

היא הפכה לבובה שלהם. עכשיו כשכבר אין לה כוח להתנגד.
בובה נוקשה מבחוץ ומבפנים. יושבת שם ללא מטרה, מחכה לשימוש
הבא. כשהם באים הם לוקחים אותה, מעצבים אותה בתנוחה הכי נוחה
להם ופשוט משתמשים בה, והיא זזה לפי הוראותיהם, חלשה מדי לזוז.
קולה כפסקול לשימוש בצעצוע החדש.

פעם עוד ניסתה להיאבק, ניסתה להשתחרר, לצעוק לעזרה.
זורקת את איבריה לאוויר, מתפתלת, פורעת את שיערה כדי לבלבל.
מנסה לנשוך, להכאיב, הכל רק שיעזבו אותה. אבל הם חזקים ממנה.
מרסנים אותה, מכאיבים לה, מכים אותה אם צריך, רק כדי לאלף את
הכלבה החדשה שלהם.

עכשיו היא כבר יודעת שלא כדאי, עדיף כבר לתת להם לעשות
מה שיעשו, הרי גם ככה יכאיבו לה בחזרה, גם ככה
יהרסו את החיים שלה עוד יותר. ימשיכו לקרוע את נשמתה
עד שלא יישאר כלום חוץ מגופה חסרת רגשות.