בבית עשוי עץ גר איש.
בבית עשוי אבן גרה אישה.
הם מעולם לא נפגשו.
לעולם לא יפגשו.
גם לא עם אנשים אחרים.
שומרים אמונים לבדידותם לשיעמומם לאושרם השקט כמו בוטן בלב ים,
שאפילו מליחותו, זו שמייחדת אותו מדברי מאכל אחרים, מתגמדת
ומתמוססת
אל תוך מליחות המים.
כך גם האיש, לו עשוי מעץ - האישה לו מאבן- היו נעלמים בבתיהם.

ואני בבית שעשוי אבן בחלקו אך גם עץ בחלקו וגם אחרים. ולא אפגש
עם האיש אף לא עם האישה. את הבוטן לא אראה לעולם. ואתגמד גם
אני אל תוך ביתי, אצטנף אמולל עצמי בקצות אצבעותיי. לא אפגש עם
עצמי לעולם. ולא אפחד מהמירוץ שבסופו לא אבחין גם כשחציתי את
קוי. ויגידו בני המשפחה את אשר יגידו, יגידו את אשר לא יגידו
לעולם - אני בביתי באשר הוא (ביתי באשר אני), יהא האיש בביתו
האישה בביתה ספונה, לנצח כנראה - מי יוציאנה - מליחות הבוטן
תעלם בקרוב.
הבוטן לא ימחק לעולם. כשם שהבחירה אינה בידיו, כך הבחירה אינה
בידיו של איש אחר במקום כזה או אחר ובזמן זהה לזה בו קרו
הדברים הקשים כל כך שמעולם ולעולם לא.