בשלב זה כבר התחלתי להאמין לו באמת ובתמים. אני אולי גמד ספקן
לפעמים (במיוחד לדברים לא במיוחד הגיוניים כמו יצורים החיים
אלפיים מיליון שנה...) אבל לא אכזרי. לפי מה שהצב הקסום הזה
מספר הוא סבל מספיק. אז או שהוא מדבר אמת, או שהוא פשוט לוקה
בנפשו. בכל מקרה לא יהיה יפה במיוחד להתחיל לריב איתו.
"בסדר צב, בסדר. אני מאמין לך עכשיו!" אמרתי וניסיתי להישמע
בוטח וסמכותי, עד כמה שילד גמד יכול.
"סוף סוף" השיב הצב.
"אבל תגיד - אם כל מה שסיפרת לי נכון, אז למה נעלמו כל הגמדים?
כמו שאתה רואה חוץ מזה, עומד לפניך גמד חי וקיים." אפילו שהוא
בלי קסדה, המשכתי בלי לדבר.
"אההה...טוב. זה כבר סיפור אחר.... הלוואי והמצב לא היה כך"
"בלי גמדים אתה מתכוון? ובמקום עם הענקיים המצחיקים האלו בכל
מקום כאן?"
"כן, כן...אני עוד זוכר את השנים הטובות.... אבל לא חשוב, אלו
סתם זיכרונות של צב זקן ומזוקן. עדיף לך פשוט להמשיך בדרכך
גמד...."
"אבל אין לי דרך" התחלתי לייבב בפעם המי יודע כמה מאז שהגעתי
לעולם המטורלל הזה. "ענן רשע הביא אותי לכאן כי הוא חשב שבעטתי
עליו כדוראש, ומאז אני תקוע כאן, ועכשיו אפילו בלי קסדה!"
הרגשתי טונות של דמעות יוצאות מהעיניים שלי וראיתי מבעדן את
הצב מנסה לברוח מהן.
"תפסיק תפסיק! אתה רוצה להטביע אותי תגיד?! אל תדאג, הכל יהיה
בסדר. אני אעזור לך למצוא את הקסדה שלך."
"באמת?" אמרתי.
"כן, באמת. אני במקרה מכיר את הילדה שלקחה לך את
הקסדה...זיהיתי את התוכי שלה שהעיף אותך לכאן. היא יודעת שאני
צב קסום כבר, ויש לנו דרך סודית לקרוא אחד לשני."
"באמת" אמר הצב, "לבד זה היה לוקח לי הרבה זמן, אבל אם תעזור
זה יקח רק כמה דקות. תראה, לא רחוק מכאן יש לול תרנגולות."
"מה הקשר ב -"
"אם תקשיב רגע תבין. כל פעם שאני רוצה לקרוא לילדה, לילי אם
אני זוכר נכון, אני זוחל ללול תרנגולות, ומתחיל לגנוב להן את
האוכל. התרנגולות הטיפשות והמבוהלות מתחילות לצרוח, ואז לילי
באה מייד. למרות שפעם אחת קרה שאבא שלה בא לפניה עם מעדר
בחושבו שזה איזשהו שועל..."
"מה עשית?" שאלתי מפוחד.
"הסוותי את עצמי לאבן. זה עבד, אבל הוא זרק אותי על איזה שיח
שהוא חשב שהחיה המסתורית שלו מתחבאת שם."
"אתה בטוח אז..."
"כן כן, אין ברירה אחרת. אה, ופעם אחת בטעות לקחתי את האוכל
מתרנגול גדול, והוא כמעט ניקר לי את הרגל. אבל אל תדאג..."
הסתכלתי עליו "טוב..." עניתי, ואתה גם ממש עוזר לי בזה חשבתי.
"אוקי אז קדימה. הלול נמצא בכיוון הזה" אמר והצביע עם ראשו אל
מאחורי האגם הקטן. "אני תמיד עוקף את המים, אבל אולי תוכל
לעבור עליהם בזריזות. רק דאג להחזיק אותי גבוה מעליהם. וחסר לך
שאני נופל..."
"בסדר" אמרתי...שולייה, חשבתי, הצב הזה נשמע יותר כמו מפקד של
גדוד בצבא הגמדים הגדול.
תפסתי את השריון שלו וקפצתי למים. הם לא היו עמוקים בכלל
(ולמזלי) ופרט לכמה דגים טורדניים עברתי את האגם בקלות. המשכתי
לאותו כיוון עוד חמש דקות ובסופו של דבר נגמרו העצים, וראיתי
מרחוק לול.
"יופי" אמר הצב, "תחשוב שלי לוקח חצי יום להגיע אליו."
התקרבנו ללול והיצורים שהצב קרא להם תרנגולות בהו בנו, ואז
פשוט המשיכו לאכול כאילו כלום לא קרה. הורדתי את הצב וחיכיתי
שהוא יתחיל לצרוח פקודות שוב.
"עכשיו אני אזדחל לתוך הכלוב ואקח מהם קצת אוכל. אם במקרה תראה
תרנגול גדול ומרגיז מתקרב אלי אנא ממך - תצרח ותצווח! אני לא
רוצה בכלל להיזכר בפעם ההיא..."
"בסדר" עניתי, "אבל אתה לא חושב שכל זה קצת מסוכן?"
"אל תדאג" הוא אמר והזחל לתוך הכלוב המסורג מחריץ קטן וקצת
מועקם שרק הוא מכיר.
התרנגולות הביטו בו כשהוא נכנס, ואז שבו לאכול את הזרדים
המאורכים והבכלל לא טעימים למראה שהם אכלו לפני כן. התרנגולות
האלו לא נראות חכמות במיוחד.... לפחות הן קטנות יותר מהילדה
ההיא.
הצב הזדחל לו לאיטו לאחת התרנגולת ונעמד (פחות או יותר) לידה.
הוא עשה את עצמו כאילו עומד להשתתף בארוחה כמו עוד תרנגולת
ממושמעת, (למרות שאני בספק אם הוא באמת היה צריך את העמדת
הפנים כדי לעבוד על התרנגולות החכמות האלו), ואז פתאום, ללא
אזהרה מוקדמת תפס עם הפה הקטן שלו את אחד הזרדים שבדיוק אכלה
התרנגולת והחל לברוח ממנה. התרנגולת צרחה וצווחה ואז קפצה
עליו, אבל הצב החכם הכניס מבעוד מועד את ראשו ורגליו לתוך
שריונו הקשיח וכל מה שיכלה התרנגולת לעשות זה להמשיך לצווח
עליו בטמטום - וזה בדיוק מה שעשתה.
אחרי שנמאס לה בסופו של דבר, והיא הבינה שבעצם יש עוד זרדים
שאפשר לאכול, הצב בא אל תרנגולת נוספת, והיא אפילו שראתה בדיוק
מה קרה לתרנגולת הקודמת, התנהגה כאילו אין לה שמץ של מושג מה
הולך לקרות, ואז בסוף כמובן שגם היא צרחה וצווחה...איזו
הפתעה!
הוא המשיך ככה אולי על איזה חמישה או שישה תרנגולות, ואז פתאום
הבחנתי - מקצה אחר בכלוב התקדם לעברו בזריזות תרנגול גדול
וגאה, והוא לא נראה ידידותי במיוחד. "צב! הזהר!" צרחתי, "צב!"
הוא הסתכל מייד וראה את התרנגול, ומייד התחיל לנוע החוצה.
התרנגול התקרב אליו, ואז ממש כשהוא יצא זינק אליו התרנגול עם
הפה הגדול שלו מוכן ומזומן ללעוס אותו. אך במקום נתקע ראשו
בסורגים והוא התחיל לצרוח וליילל.
"אוו יופי, אפילו יותר טוב" אמר הצב בעוד אני מסתכל עליו מבועט
לגמרי.
"אתה משוגע!" קבעתי.
"קסום." הוא תיקן אותי בעדינות והוסיף "עכשיו אנחנו פשוט
צריכים לחכות. היא בטח תהיה כאן תוך כמה דקות."
חיכינו משהו שנראה כמו נצח, עד שבסופו של דבר שמעתי לפתע קול
מאחורי "אז הנה אתה!" הסתובבתי וראיתי את הילדה מרחוק. היא
התקרבה אלינו והמשיכה "כבר חשבתי שברחת ממני! מה לכל הרוחות
אתה עושה כאן?! אה כן, ואיפה התוכי שלי?"
"טוב אההה... " התחלתי, "זה פשוט ש....הקסדה שלי הייתה גבוהה
ו.... התוכי ידע לעוף...."
היא הסתכלה עלי, ומבטה הזכיר לי את המווים.....וזה בכלל בכלל
לא טוב.
"טוב תראי," וסיפרתי לה את הסיפור באופן הכי ידידותי שיכולתי.
"אם עוד פעם אחת זה קורה, גם אתה תדע לעוף!" היא אמרה לבסוף
בכעס, "עכשיו בגללך אני לא יודעת איפה הוא או אם הוא בכלל
יחזור, וזה היה התוכי שקנו לי החברים ליום הולדת!"
וכאן הצב התערב באופן מפתיע לעזרתי, "טוב הוא לא ידע...וגמד
בלי קסדה הוא לא גמד." אמר הצב, "מוטב יהיה אם תסלחי לו."
"אני סולחת לך," היא אמרה לי,"אבל תזכור את האזהרה שלי טוב"
הוסיפה והצביע עלי ואז לשמיים. "ועכשיו בו נחזור הביתה, כבר
מתחיל להיות מאוחר ואמא ואבא מחכים לי"
"טוב" אמרתי בעצב....רציתי לחזור הביתה, אבל באמת הביתה. "מתי
את חושבת שאני אוכל לחזור הביתה שלי?"
"לא תוכל" היא אמרה בטון מנחם, "אני מצטערת גמדי, אבל אתה
כנראה תצטרך להישאר עוד הרבה זמן כאן איתי. אל תדאג, היום נאכל
אוכל טעים, לא חלב!" חייכה.
"יש דרך..." מלמל בשקט הצב.
"דרך?" שאלתי בפליאה.
"אני יודע איך להחזיר אותך הביתה" אמר, "אבל זה לא יהיה קל..."

"לא אכפת לי!" צהלתי, "שיהיה סופר קשה! העיקר שאני אגיע
בסוף!"
"ווילדור עדיין חי," בלחשוש הזה שלו, "אבל הוא גר רחוק. רחוק
רחוק רחוק." הוסיף בלחש.
"ווילדור? הקוסם? מה הקשר של זה אליו?" שאלתי בפליאה.
"הוא יודע איפה אי הגמדים. הוא יוכל להחזיר אותך לשם ולדאוג
שאותו ענן רשע מרושע לא יוכל לעשות לך כל רע אי פעם."
"וואו." אמרתי, "הוא באמת מסוגל לעשות את כל זה???"
"אכן כן." השיב הצב, "ואני עדיין זוכר את מקום מושבו. אני בטוח
בכך."
"היכן הוא גר סמיילי?" אמרה הילדה. איזה שם מצחיק היא מצאה לו
חשבתי.
"מעבר לעננים, אחרי הענן השני של זאוס, מתחת לאדמה ומעל לים
הסגול. היכן שכל אלו נמצאים, זהו מקום מושבו."
לילי הסתכלה עליו, עלי, ואז שוב עליו. "אתה רואה יותר מידי
טלוויזיה!" היא אמרה לסמיילי, "הרבה יותר מידי!"
"לא לא, זה נכון זה נכון, האמיני לי לילי. אני גם יודע את
הדרך!"
"אם אתה יודע את הדרך, אז...באיזו ארץ זו?"
"זו לא בשום ארץ שאת מכירה לילי..."
"אז באיזו יבשת?"
"זו לא בשום יבשת...."
"אוף! אתה מרגיז נורא. אז איפה זה? על הירח?" אמרה בזלזול.
"כמו שאמרתי, מעבר לעננים, מתחת לאדמה ומעל לים הסגול. ואם
נפגוש את זאוס בדרך גם הוא יוכל לעזור לנו, אני בטוח שהוא זוכר
אותי עוד מימי יוון הקדומה."
"אתה מקשקש לי במוח סמיילי"
"אנא, לילי,"
"לילי, ואולי הוא בכל זאת צודק" התפרצתי. יותר רציתי להאמין
בזה מאשר האמנתי, אבל עדיפה תקווה על פני...ובכן, על פני
מוו"ים שמנים ורעבים.
"בסדר בסדר, אז נגיד שלסמיילי אין דמיון פרוע. נגיד שהוא צודק.
אז מה? איך בדיוק תוכלו שניכם, גמד וצב, להגיע אל הקוסם הגדול
כל כך הזה?"
יש משהו בדבריה. אין לנו שום סיכוי להגיע אליו, צב קסום או לא.
רגע, יש לי רעיון... הסתכלתי אליה במבט מתחנן.
"או לא, לאלאלאלאלא. אבל בשום פנים ואופן, לא!" היא אמרה
(בערך)
"בבקשה לילי...אחרת אני לא אוכל לשוב הביתה לעולם,
בבקשה...לפחות חלק מהדרך, בבקשה..." התחננתי. בסופו של דבר,
ועם השפעה לא קטנה של סמיילי היא הסכימה.
"אבל רק עד שנראה את הבית שלו, אחרי זה אני מייד חוזרת!"
"בסדר" אמרנו סמיילי ואני פה אחד. יש! הביתה!
"אוקי, אז איפה בדיוק מתחילים? סמיילי?" היא אמרה.
"המממ....נדמה לי, שזה...בכיוון הזה" אמר הצב והצביע עם רגלו
על איזה כיוון שנראה לי שהוא פשוט בחר אותו באקראיות.
"אתה בטוח?" אמרתי.
"כן כן, אני בטוח במאה אחוז שזה שם!" אמר ואז הצביע לכיוון
אחר.
הסתכלתי על לילי והיא הסתכלה עלי חזרה ואז פתאום תפסה את
סמיילי וניערה אותו.
"סמיילי תתעורר! אנחנו לא נלך עכשיו מאתיים ימים בשביל להגיע
לאיזו מאורת עכבר שהכרת פעם! לא כולנו חיים מאתיים זיליון שנה
אתה יודע!"
"מיליון" תיקן אותה, "וחוץ מזה, עכשיו אני בטוח, באמת. זה שם!"
הפעם לשם שינוי הוא הצביע על אותו מקום.
"טוב, אז בואו נתחיל ללכת" היא אמרה.
"רגע, לילי, מה עם הקסדה שלי? אני לא יכול ללכת בלעדיה!"
"תצטרך לוותר עליה גמד. גם ככה אני ממהרת והבית די רחוק מכאן."
אמרה בטון החלטי כזה ומעצבן.
"לא!!!!!!!!" התחלתי לצעוק, לא נלך בלי הקסדה, אחרת אני סתם
אהיה גמד חסר מוח! לא - "
ואז הרגשתי את הקסדה נופלת לי על הראש. הסתכלתי למעלה, וראיתי
את הציפור המעצבנת ההיא, התוכי מעלי. "גמד חסר מוח! גמד חסר
מוח!" הוא צייץ
"הנה אתה!" קראה לילי וחיבקה אותו. "יופי, אתה תוכל לבוא
איתנו."
וכך יצאנו לנו, גמד דרדסי בשם אדי, ילדה קטנה (אבל ענקית) בשם
לילי, צב "קסום" בשם סמיילי וציפור מטומטמת בשם תוכי אל התחלת
מסענו אל הלא נודע (לא, לא האמנתי למילה אחת של סמיילי שהוא
יודע "בדיוק בדיוק" איפה זה).

(המשך יבוא)