אני יודע שאהיה זקן ילדותי,
והייתי ילד רוטן
אני אדם מחוץ לזמנו,
מאחר למסיבה שנועדה להתחיל בלעדיי
ובתוכי, רק קיצונים
רגש ושכל, אהבה ואטימות
מתי אבחר את דרכי?
כשהיא תהיה האחרונה.
(שלמה אגבבה, "בחזרה לילקוט", קובץ שירים בהוצאת בבל)

היום התחיל ביריקה שנחתה על כתפו. שלמה הסתובב. מאחוריו עמד
ערס מגודל. עומד קרוב מדי לשלמה. הבל פיו לא נעים. עיניו
מעוקלות. סליחה. שלמה אמר. העיניים של הערס התרחבו בהפתעה
ואחריהן עקב חיוכו, שהתעקל ויצר תלמים בפרצופו, כאילו שמעתה
והלאה, זה יהיה פרצופו החדש.
שלמה הסתובב והחל לפסוע, בכיוון ההפוך מהאיום. בצעד מדוד אחרי
צעד מדוד עד שברכיו, או לבו, הוא לא היה בטוח, בגדו בו ואז הוא
לקח את רגליו ורץ, רץ, רץ, כל הדרך הביתה.
שלמה עלה במדרגות, הגלגלים של הבית מתחת מלוכלכים. הוא זוכר את
היום שהם הגיעו לכאן, הכל עוד היה חדש. הייתה שמש חזקה, כמו
באתיופיה, והקרוואן הבהיק מניקיון. רוח טובה יש כאן, הוא חשב
כשלא יכל להירדם בלילה הראשון, במיטת הקומתיים, מההתרגשות,
ודוד, אחיו, ישן כמו שק תפוחי אדמה במיטה התחתונה, עם האצבע
בפה, כמו שעשה מאז שהיו ילדים וישנו באותה מיטה.
גם עכשיו דוד ישן, בכלל הוא ישן מאז ששלמה זכר אותו. "פו הדב"
הוא קרא לו בחיבה, כשהיו ילדים.
שלמה נזהר לא להעיר אותו, וטיפס למזרון שלו, שהריח כמוהו לו
היה מכוסה באבק. במיטה הוא עצם את העיניים, אבל החושך מיאן
לבוא. "תנסה לספור כבשים שחורות", הוא הצחיק את עצמו, והחניק
את הצחוק שלו, לא להפריע את מנוחת דוד. על מי הוא עובד, גם
בולדוזר צמוד לאוזן לא יפריע למנוחת דוד.
ועדיין, שלמה החניק ודמם.
האור הציף את שמורות עיניו של שלמה ומילא אותן בנקודות-נקודות
צהובות, ושלמה התענג על התחושה בטרם פקח עיניו. הוילון בטח נפל
שוב. שלמה נמתח, העיניים עדיין חתומות. בטח ככה מרגישים
כשמתים, אבל פי כמה, גל אור עובר דרכך ואתה נשטף איתו. שלמה
פקח עיניים, העולם עוד היה שם.
הוא שלשל את רגליו מהמיטה. היה לו חלום מוזר: הוא חלם שהוא לבן
וכל הילדים האחרים שונים, הוא לא ראה איך בדיוק, אבל שונים,
והם מציקים לו "מיונז" "קוטג'" והצקות הופכות לדחיפות, ודחיפות
לאגרופים ובעיטות, ובסוף, אחרי שמלמעלה רואים רק ראשים מעליו,
הם מתרחקים ועומדים במעגל מסביב לגופה שלו. דם שחור זורם
מהגופה, ואז הדם חוזר לגופה, כמו בהילוך חוזר, וכשהוא חוזר,
הגוף נצבע בגוון השחור של הדם, וכשהטיפה האחרונה חודרת לגוף,
שלמה מתעורר. וכששלמה מתעורר, הוא לפעמים נזכר בדברים שאמר
המורה שלו לאזרחות, כשעוד הגיע לבית הספר. "מנטליות של כיבוש",
הוא קרא למצב של הפלשתינים, והמילים לא עזבו את שלמה. הוא לא
כל כך הבין אותן, אבל הוא חשב שהן מנסות להגיד לו משהו, ושיום
אחד יבין. שלמה יורד אט-אט ואז בקפיצה אל הרצפה. אסתי עוד לא
חזרה מהמסעדה. שלמה ראה פעם שחקנית אתיופית בטלוויזיה, היא
הייתה יפה כמו איילה, עם עיניים בוהקות ועור שוקולד בהיר, כמו
שכולם אוהבים. לאף אחד אף פעם לא הייתה בעיה עם המוצא של
הבחורות היפות, ושל הבחורות בכלל. זה הזכרים, הרוסים,
המרוקאים, היהודים, הם שמעוררים את כל השנאה.
לו זה היה תלוי בכל זכר, מספר הזכרים היה מתכווץ דרסטית כדי
להקטין את התחרות ולהשיג עוד ועוד בחורות. מנטליות של כיבוש,
שלמה חשב, אבל מה לי ולפלשתינים? להם רע אבל ביחד.
לדוד היה תחביב, בשעות הערות המעטות שלו. הוא היה מחפש בכל
העיתונים שהיו זרוקים מחוץ לקרוואנים האחרים, תמונות של שחורים
בעיתון. לא רק אתיופים, גם סתם כושים. ואת התמונות הוא היה
חותך עם הסכין של אבא ומדביק על תקרת המיטה שלו, שהיא גם התומך
למזרון של שלמה.
המוני פרצופים שחורים שזורים בחיוכים הביטו בדוד כל לילה, אולי
בגלל זה הוא ישן כל כך טוב, חשב שלמה.
אסתי עובדת במסעדה, ממלצרת, כי יש לה חיוך יפה, כמו שאומר חנן,
הבעלים. שלמה אהב בהתחלה לבקר אותה במסעדה, לראות איך אחותו,
זאת שרדפה אחריו כשנשף לה על הפנים כשישנה, מדברת עם מבוגרים
כמו מבוגרת, אבל לאט-לאט, ככל שהשליטה בעברית שפה קשה של שלמה
השתפרה הוא שם לב שאם יש שני בחורים ומעלה בשולחן, השיחה תמיד
תיסוב לכיוון אם מישהו מהם היה פעם עם אתיופית, ואיך המלצרית
בנויה, אללה ירחמו. ותמיד אחד מהם, לאו דווקא האמיץ מביניהם,
היה מנסה לגשש במילים, במבטים, ועם כל ניסיון כזה אסתי חייכה
פחות ללקוחות, התקרבה פחות, כי כמה לא הסכימו לקבל "לא" ורמזו
לה שהם יפגשו אותה בסוף המשמרת, תרצה או לא.
פעם הגיע כשהמסעדה הייתה ריקה וראה אותה ואת חנן נכנסים מאחורי
הדלפק ולא יוצאים.
הוא היה עוד ילד אז ולא הבין או לא רצה להבין והוא התיישב מול
הטלוויזיה וצפה בה ללא קול, יושב בגבו אל הדלפק. כשהם קמו
מאחורי הדלפק, אחותו סידרה את עצמה במהירות, ונזפה בו מה הוא
עושה שם, נזיפה עם ליטוף על הראש, שזו לא המצאה שלה, זו המצאה
של אימא.
כששלמה היה ילד קטן באתיופיה, דייב, אחד המתנדבים הלבנבנים
שחילקו מזון, הסביר לו פעם שללבנים יש מה שנקרא "תסביך
מנדינגו". הם מפחדים מעוצמתו של הזכר השחור, הפראי. מכוחו
ומהפיתוי שהוא מציע לנשים לבנות. מכאן השנאה הגזעית. שלמה שמע
ונמלא גאווה, שהוא, הקטן, מפחיד את הלבן הגבוה הזה, שלמרות
שהיה שדוף, היה בערך פי שניים ממנו בגובה. כבר אז הוא ראה כמה
מהמתנדבים משהים את מבטם על אסתי ומצחקקים בינם לבין עצמם. בטח
חשבו שלולא היו שם כדי לעזור ולחנך, היו יכולים לשכנעה לשכב
עימם תמורת ארוחה. אפילו סנדביץ'. שלמה הרגיש רוק ממלא את פיו,
ניגש אל המקרר הקטן שקיבלו מהסוכנות והוציא חתיכת אינג'רה. הוא
אכל את הלחם קר ועצם את העיניים ודמיין את יוצרת הלחם, אימו,
לשה את הבצק תוך פטפוט על יומה, בזמן שאביו חולץ נעליים בפינה
ורוטן כי רק חזר מהעבודה וכבר ממלאים את ראשו שטויות. ושלמה
היה יושב עם עיניים שוחקות ומסתכל על המוזיקה הקבועה של ביתם,
בזמן שדוד ישן בעריסה, ואסתי שיחקה בחוץ עם החברות שאז היו
לה.
שלמה לקח את החתיכה האחרונה של האינג'רה ועלה על המיטה שלו.
מעליה הוא גירד את הצבע וחרט שתי דמויות קטנות, לא ברורות,
וכשרק עברו לכאן היה מצמצם את עיניו ומדמיין את שתי הדמויות
מתקרבות, מתנשקות, ועוד. עכשיו רק דמיין את הדמות הקטנה יותר
מרביצה לשנייה, הגדולה, שנדמה שהיא מפנה אל הדמות הקטנה את
גבה. בערך לפני שנה כשאבא של שלמה הלך למכולת, שלמה התחיל
לדמיין שהדמות הגדולה יותר מגנה על הדמות השנייה, מפני הצללים,
אבל לאט לאט המראה התפוגג ונראה לו ששתיהן באותו הגודל, ורק
הצללים גדלים סביבם.
כשרק נחתו, אבא שלו לקח אותו למסעדה אתיופית בשם "אנסרה",
בדרום תל אביב, מול העירייה. דגלים של אתיופיה היו תלויים בכל
מקום, הבעלים, המלצרים, הכל היה אתיופי ושלמה לא היה יכול
להפסיק לחייך כי הוא חשב שככה זה בישראל, כל הדברים הטובים של
אתיופיה ביחד עם התנאים של מדינה מתקדמת כמו ישראל. כבר אז הוא
היה יכול לשים לב, שיש רק אתיופים במסעדה, שאבא רק חצי שמח,
שהרחוב שמוביל אל המסעדה לא מלא במסעדות אחרות אלא בחנויות
מפעל ובתי טקסטיל. אבל הוא היה ילד. עוד היו לו תירוצים. שלמה
יצא החוצה להשתין מחוץ לקרוואן. השירותים שוב סתומים. הוא ראה
מרחוק שתי נערות דתיות מנסות לעצור טרמפים בצומת. "היי בנות,
רוצות לראות זין של אתיופי?" הוא לחש לעצמו, צחקק ונענע בראשו.
איזה שטויות יוצאות ממנו בזמן האחרון, כאילו שבמקום להתבגר חזר
אחורה, להיות הילד שאימא שלו הייתה מנשקת על המצח.
שלמה היה בן 13, אבל גבוה כמו בן 18, ככה קיבל את העבודה בתחנת
הדלק "פז" בהמשך הכביש. בכיוון ההפוך מהמסעדה של אסתי ובית
הספר של דוד, לשמחתו. ככה הם לא חייבים לדעת. מעניין אם ה"עשית
את זה פעם עם כושית" תקף גם לגבי בחורים אתיופים. אם עוד כמה
שנים, בחורות ישכבו איתו כדי לספר שהן שכבו עם אתיופי, עם
כושי, עם מנדינגו. יביטו בו בעיניים שוקקות ויספרו שהטעם שונה,
הריחות שונים, שהם עדינים אבל נורא חזקים. המורה פעם הסביר
לשלמה, ש"כושי" זה לא מילת גנאי כי זה מופיע במקרא, במגילת
אסתר - אחשוורש שלט מהודו ועד כוש. זה הצחיק את הילדים, ובעיקר
את מושיקו, שהיה הערס השלט. ו"כושלאמאשלך" הפך לקריאה מאד
נפוצה כלפי שלמה, לפחות עד שאבא שלו הלך למכולת, ואז גם מושיקו
החריש, ואת השתיקה שלו שלמה שנא יותר מכל.
הוא היה מספר לעצמו את השתלשלות העניינים כמו בשיר, כי בעצמו
לא יכל להאמין:
אבא הלך למכולת לומר מילה טובה
כמה אלפים חייבים היינו ולא שמע ממנו מילה
וכשהגיע ראה את ידו של חיים בחולצה
של אימא כי אין לה עבודה
אבא הלך וחזר, ועל כולם גמר
על עצמו בסוף, ולא נותר לי פה דבר

מעניין אם צריך להיות יפה. שלמה התקרב לראי, וניגב אותו עם
השרוול. או שרק צריך להיות בצבע הנכון ולא לדבר יותר מדי
שטויות? שלמה הביט בפרצוף שלו במראה ולא היה לו מושג מה ערכו
בשוק הרומנטי. איך הבנות ממיינות את הבנים ליפים ולא יפים,
כולם כל כך דומים, פרט לחריגים ברורים לשני הכיוונים. זה לא
כמו הבנות, שיש כאלה עם גזרה דקה ויש כאלה עם גזרה מעוגלת,
מתרפקת, יש שיער גולש ושיער מתולתל, מלווה בבת שחוק. נשים הם
כמו קישוטים של הטבע, שלמה חשב. לו היה לי קישוט. הייתה ילדה
אחת בבית הספר שקראו לה דיאנה. היו לה עיניים בצבע שקד וקשת
בצבע תכלת שתמיד הייתה הולכת איתה, והיא אף פעם לא הוציאה מילה
ובכל זאת שלמה ידע שהיא חכמה כי היו לה עיניים נבונות. גם שלמה
שתק אז די הרבה, ורק לפעמים דיבר עם הידיים, כשטיפסו עליו יותר
מדי או כשלא הבין משהו. אבל מעולם לא החליפו מילה, אפילו ביום
האחרון שלו שם היא ניגשה אליו, כמו שכולם ניגשו אליו, ולא אמרה
מילה, רק פערה מולו את שתי העיניים הענקיות שלה, שהוא יכול
לטבוע בהן באמבטיה מוזהבת, ונשכה את השפתיים, שגם ככה היו
דקות, לקו.
בית הספר ואז תיכון ואז צבא... יותר מדי שנים. שלמה לא היה
יכול לחכות עד שירוויח. אבא הלך למכולת. ו"פז" משלמת היום.
מתחת לסדין שכבו כבר חמשת אלפים שקלים שהוא חסך, ואם ימשיך,
ולא יגלה לא לאסתי ולא לדוד, ואסתי תמשיך לשלם לבד את
החשבונות, יצליח לחסוך. יצליח להוציא את עצמו משם, ואחר כך
למשוך אותם איתו. החלום של שלמה היה שקט ומוזהב, כמו המבט של
דיאנה. תנו לי רק שקט וקצת ביטחון עם כסף, הוא חשב, ובדמיונו
משך פס דק בין עצמו ובין ההגשמה.