לפעמים היא מחליטה לעזוב, כל הגדולים יודעים את זה. אסור
להיאבק בה, היא פשוט תלך ותתרחק. צריך פשוט לחכות להזדמנות
אחרת, להזדמנות טובה יותר.
כשטוב לך אתה ולה אתך, אתה מגיע לשיאים חדשים, מתרגש, נפתח,
מתחדד, מרגיש מאוזן. כשהיא לא נמצאת מהר מאוד אתה מתגעגע.
געגועים למשהו שעכשיו אתה כבר ממש מעריך אותו, כמה להרגיש את
זה שוב, עוד קצת ושרק יימשך.
כשהיא עוזבת אני יותר עצוב, פחות מצליח לחייך והמחשבות
מתפזרות. שנינו יודעים שעוד ניפגש ואני מקווה שהיא מחכה לחזור
אליי בדיוק כמו שאני מתגעגע לנוכחות שלה, לתחושה שהיא מעניקה.
לפעמים אני מרגיש קצת אגואיסט, אני לא רואה עליה כלום, אני לא
יודע כמה היא מאושרת ממני, כמה אני עונה על הצרכים שלה, אם הם
בכלל קיימים. גרוע מכך, לעתים אפילו המחשבה על האם היא מגיעה
לסיפוק כל שהוא מהקשר שלנו לא עולה, כאילו מתעלם ממנה לגמרי.
אולי טוב שהיא עוזבת אותי לפעמים, ככה לפחות אני מעריך אותה.
אני חייב לשנות משהו אצלי גם במחיר של וויתור על הרגלים, חייב
להשקיע יותר, חייב להיות אני ואולי ככה לא אאבד אותה.
בלעדייך קשה לי להתרכז, קשה לי לחייך ואני הרבה יותר עצוב.
בלעדייך קשה לי לכתוב.
חזרי אליי, מוזה.
בבקשה...