חלק מהפרצופים היו מוכרים לי, לא ידעתי לשייך אבל היה פה מין
סוג של דג'ה-וו. הנוף הפסטורלי טשטש את מהות המסע למרות
שלפרקים הייתה הרגשה שזו מחשבה אינדיווידואלית. העמיסו אותנו
על משאית. הרגשנו מושפלים אבל המשכנו לעמוד זקופי ראש, ככה
לימדו אותנו.
את השכן בתא לידי הכרתי. בכל בוקר הוא היה מזיין את השכל שעות,
לא מפסיק לצעוק, אבל עכשיו הוא שותק. דווקא עכשיו אתה שותק? לא
ברור לך מה עומד לקרות?! יכול להיות שבגלל זה הוא שותק. הייתה
הרגשה של אחדות, של גורל משותף. כולנו עייפים ומותשים מהמסע,
מתלאות הדרך. כולנו באנו מאותו מקום, מבינים שמהמשאית הזו
כולנו גם נחזור לאותו מקום שממנו בקענו.
לאט לאט החלו הראשים לצנוח, הבנו שאין חזור, ראינו רבים
מחברינו עולים על משאיות כאלו שאף אחד לא שב מהן, שמענו שמועות
אך העדפנו להתכחש, עוד יום אחד והיינו בורחים, עושים מהפכה,
קמים על יוצרנו ונעלמים אל היער, מתחבאים עד יעבור זעם אבל קנו
אותנו, לא היה חסר אוכל וחיי החברה היו מצוינים, אין הרבה זמן
להתגעגע.
שונא ערבים ונוצרים, מקווה שניפול אצל היהודים, רציתי מוות
מהיר חד ובלי כאב. מעבר לזה, אם באמת יש אלוהים אז עדיף למות
כשר.
לחבר'ה בלול לידי זה כבר לא שינה כלום. |