ישבנו והסתכלנו בעיתון תוכניות על הסרטים של הערב, מנסים להליט
לאיזה סרט ללכת.
אנחנו אף פעם לא מצליחים למצוא סרט ששנינו רוצים.
"נראה לי שנאלץ לוותר שוב על הסרט..." אמרתי כשהסתכלתי על
השעון והבנתי שעד שנמצא סרט הוא כבר יתחיל.
"לא נורא... אנחנו יכולים למצוא משהו אחר לעשות" אמר ומבט
ערמומי בעיניו.
אנחנו ביחד כבר שנה, גרים דלת מול דלת בקומה שלישית בבניין קטן
בתל אביב. ככה הכרנו, בתור שכנים, זה התפתח די מהר.
חייכתי אליו, יודעת בדיוק מה הוא רוצה.
"בוא נצא לבית קפה"
"מנסה לרמוז לי משהו?" הוא צחק.
"אני פשוט רוצה לצאת קצת" קמתי ולקחתי את התיק שלי. הוא קם
והתקרב אל הדלת.
ליד הדלת הוא נעצר, הצמיד אותי לדלת ונישק אותי.
יצאנו החוצה ובילינו כמעט את כל הלילה בטיול ברחבי תל אביב
הומת האדם. אחר כך חזרנו לדירה שלו ובילינו את מה שנשאר
מהלילה.
בבוקר קמתי לפניו, נזכרת במיליון דברים שאני עוד צריכה לעשות
היום.
קמתי מהר, התלבשתי ולקחתי את הדברים שלי, התיישבתי לידו
ונישקתי אותו.
הוא פקח את עיניו באיטיות והסתכל על השעון.
"למה כבר קמת?" שאל בצרידות מתוקה של בוקר.
"אני חייבת לעשות כל מיני דברים" עניתי בלי לפרט יותר מידי, גם
ככה הוא לא ממש שמע את מה שאמרתי.
"הכל בסדר?"
"כן, בטח" חייכתי אליו ויצאתי מהדירה.

כשהסתכלתי עליה יוצאת, כבר התגעגעתי. לא יכולתי שלא לחשוב מתי
הפעם הבאה שאני אראה אותה.
בתור חבר שלה ושכן שלה אני רואה אותה המון אבל כל פעם אני
מתרגש מחדש. זה מוזר, אף פעם לא חשבתי שאני אוכל להרגיש ככה
כלפי מישהי.
בבקרים שנינו עובדים, היא עיתונאית שעובדת יותר מידי שעות ואני
לומד משפטים ועובד בינתיים בכל מה שמזדמן.
עוד שבוע חופש פסח ואני כמו תלמיד כיתה י' שמחכה לזמן הזה שלי
ושלה, פשוט להיות איתה כמה שיותר.
שנינו גרים לבד, זה מאוד נוח, אנחנו נפגשים בספונטניות מוחלטת
מתי שאנחנו רוצים.
אני חושב, בעצם אני יודע שיש ביננו משהו רציני מאוד.
היא, המתוקה הזאת, מנסה לא להלחיץ אותי בזה, אני חושב שהיא
מפחדת שאני, כמו גבר טיפוסי, אבהל כשאני אבין שהיא רוצה שזה
יגיע למשהו גדול יותר.
אני לא יודע איך להסביר לה שאני כאן ואני נשאר כאן, איתה.
בינתיים אנחנו פשוט נהנים מכל רגע, לא לוחצים יותר מידי.
אני קם לאט וכבר מתחיל לחשוב על תוכניות לערב, אולי נצא לטייל
קצת שוב, אולי על חוף הים.
יש לנו שם מקום מיוחד ששנינו אוהבים ואנחנו יכולים פשוט לשבת
שם שעות ולדבר.
חברים שלי צוחקים עלי, אומרים שאני כמו בן 16 שמאוהב בנערה
הראשונה שנישקה אותו, הם אומרים שאני מתנהג כאילו אני כבר
מתכנן חתונה וילדים.
בערב באמת נצא לים, נשב שם קצת ונחזור, שנינו צריכים לקום מחר
מוקדם ולהתחיל שבוע חדש של עבודה ולימודים.

עבר שבוע מאז אותו ערב על הים, היה נהדר, פשוט ישבנו ודיברנו.
אני בת 22, מנסה לבסס לעצמי קריירה של עיתונאית, זה באמת המון
עבודה.
מאותו ערב על הים לא יצא לנו להיות הרבה יחד, רק מפגשים חטופים
לפני ואחרי העבודה.
הוא אוהב אותי, אני יודעת את זה, לפעמים הוא אוהב קצת יותר
מידי, לפעמים זה קצת מלחיץ. כמובן שגם אני אוהבת אותו מאוד אבל
לפעמים הוא דואג לי כמו לילדה קטנה, כאילו שהוא אבא ולא חבר.
זה טוב- במידה מסויימת....
הערב אני אפגוש אותו, אחרי שבוע שלא היינו לבד, ערב שלם של
שנינו לבד. לא נעשה משהו מיוחד, הוא יבוא אלי ונוכל פיצה,
כרגיל...
ליל הסדר עוד יומיים ואחריו יש לי קצת חופש מהעבודה, אולי ניסע
לצפון, החלטנו להיות ספונטניים.
צלצול בדלת, אני קמה בקפיצה מהירה לפתוח את הדלת בחיוך, השליח
של הפיצה עומד מולי ומגיש לי את הפיצה. החיוך נעלם, קצת
באכזבה, השליח יוצא ולפני שאני מספיקה לסגור את הדלת הוא נכנס.
נותן לי נשיקה ולוקח את הפיצה מידי אל שולחן הסלון.
שנינו מתחילים לאכול, באותו ערב נרדמתי על רגליו כשהוא מלטף את
ראשי.

עוד שבועיים עברו, החופש נגמר ושנינו חזרנו לעיסוקינו. בסוף לא
נסענו לצפון, הייתי חייב ללמוד. המתוקה הזאת הסתכלה עלי בחיוך
ואמרה שלא נורא, "ניסע בשבועות".
ניסיתי לפצות אותה מאז, להיפגש איתה כמה שאני רק יכול בין שעות
הלימוד שתכננתי לעצמי. היא לא נראתה מאוכזבת מידי, חשוב לה
שאני אלמד, היא יודעת שזה חשוב לי.
את המבחן שלמדתי אליו עברתי לפני יומיים בהצלחה, עכשיו אני
רגוע יותר.
התכוננתי באותו ערב ללכת לישון מוקדם, הייתי עייף מהיום הארוך
וחשבתי שזה זמן מצויין להשלים קצת שעות שינה שהצטברו לי מהימים
שלמדתי כל הלילה.
רגע לפני שנכנסתי להתקלח שמעתי צלצול בדלת.
ניגשתי אל הדלת במחשבה שאלו בטח אנשי מכירות, כבר ניסחתי את
הסירוב שלי.
פתחתי את הדלת והיא עמדה מולי במבט מוזר כזה, קצת מבולבל.
"מה קרה?" שאלתי, אחזתי בידה והובלתי אותה פנימה, היא נראתה
קפואה.
היא לא הגיבה, רק נכנסה והתיישבה במקום המיוחד שלה, בפינת
הספה. היא תמיד יושבת שם.
היא נראתה ממש מוזר, הסתכלתי על הפנים שלה ובפעם הראשונה מזה
הרבה זמן לא הצלחתי לקרוא את פניה, לא היה לי מושג על מה היא
חושבת.
התיישבתי לידה.
"הכל בסדר?" מנסה לשאול שוב.
"לא ממש, בעצם אני לא יודעת" ענתה לאט ובקול שקט. היא הסתכלה
על נקודה קבועה בקיר ולא הורידה ממנה את עיניה.

כשישבתי שם לצידו לא ידעתי איך לבטא את עצמי, הייתי קצת קפואה.
כל החזרות בבית מול המראה נעלמו כלא היו.
הבטתי בנקודה לא ידועה בניסיון לארגן קצת את המחשבות שלי.
"את רוצה לספר לי?" קטע את מחשבותי בפעם השלישית בקול סבלני
שאף פעם לא הבנתי מאיפה הוא מצליח לאסוף אותו.
"ה...אני...אה...לא..." המילים נתקעו בגרוני ולא הצלחתי להגות
אותן.
"את מה? מה קרה חמודה? את בסדר?"
"המחזור שלי... לא קיבתי אותו" אמרתי את המשפט הכי מורכב
שהצלחתי.
הוא שתק לרגע, מבין טוב מאוד מה זה אומר, לא יודע מה להגיד.
"בדקת אם...?" התחיל להגיד משהו ולא הצליח לסיים.
"עוד לא, אני מפחדת" חזרתי לעצמי לאט לאט.
"את רוצה שאני ארד לקנות לך ערכות ביתיות כאלה?" אמרתי את הדבר
היחיד שעלה לי בראש, ידעתי שבמקום זה הייתי צריך קצת יותר
להיות רגיש אליה, למה שהיא מרגישה.
"כן, שתיים, ליתר ביטחון..."
הוא יצא ואני נשארתי אצלו בדירה, חוזרת לעצמי בראש על המשפט
האחרון שהוא אמר "הכל יהיה בסדר", "הכל יהיה בסדר".
זה הרגיע אותי בדיוק לשניה ואז חזרו המחשבות הקודמות, ומה אם
זה לא יהיה בסדר? גם אז זה יהיה בסדר מצידו?
אפילו אני לא ממש הצלחתי להבין את עצמי.
היה לי כל כך קשה לנשום, ניסיתי להישאר רגועה, לחשוב שזה בטח
סתם, שאני מגזימה בתגובה שלי.
הלכתי הלוך חזור בדירה, נרגעת לאט לאט, מסתכלת על השעון כל כמה
שניות.
אחרי עשר דקות בערך הוא חזר בריצה עם שקית לבנה בידו.
לקחתי ממנו את השקית, קצת בחשש.
"אני הולכת לדירה שלי, תן לי כמה דקות לעשות את הבדיקה ולהבין
מה קורה איתי ואז תבוא".
הוא לא אמר כלום אבל ידעתי שהוא מבין שאני צריכה את הזמן הזה
לבד.
נכנסתי לדירה שלי, התישבתי במטבח קראתי את הוראות הבדיקה.
עשיתי את שתי הבדיקות, כדי להיות בטוחה ואז הוא נכנס, מתוח
ומעט עצבני.
"סליחה, לא יכולתי לחכות יותר"
"זה בסדר"
"יש לך כבר את התוצאות"
"כן" אמרתי בקול חלש והצבעתי על שיש האמבטיה הוא הלך לשם
במהרה, הסתכל על הבדיקות ואחר כך הסתכל עלי, מחכה שאני אגיד לו
מה זה אומר.
"אני בהריון" אמרתי, עוד לא קלטתי וקצת פחדתי מתגובתו.
הוא התקרב אלי, התיישב לידי וחיבק אותי חזק, לא אמרנו כלום.

במשך השלושה ימים הבאים הייתי אצלה רוב הזמן, בקושי דיברנו,
ניסינו לחשוב מה לעשות, היא עוד לא היתה מוכנה להגיע להחלטה
מסויימת אבל ידעתי שהיא חשבה על זה כל דקה, ובעצם, איך אפשר
שלא.
אני, כמוה, עוד לא ידעתי מה אני רוצה לעשות, עוד לא ידעתי מה
יהיה הדבר הנכון לעשות, ואם יש בכלל נכון או לא.
קיוויתי שלמרות מה שנחליט נישאר ביחד. ידעתי שזה יהיה קשה אבל
אסור לנו לוותר על הדבר הטוב שיש ביננו.
אני חושב שהיא חיכתה שאני אגיד משהו, כל דבר, אבל לא ידעתי מה.
פחדתי להגיד משהו לא במקום.
החלטתי בכל זאת שאני חייב להגיד משהו.
"את בסדר?" שאלתי ומיד רציתי לבלוע חזרה את המילים.
בטח שהיא לא בסדר, איזה טיפש אני...
"מה נעשה?" היא שאלה אותי בקול צרוד.
"אני לא יודע" אמרתי והרגשתי כמו ילד קטן שלא יכול להתמודד עם
הבעיות שלו.
"אני לא חושבת שאני מוכנה לילד" אמרה כמעט בלחש.
לא ידעתי מה להגיד. שנינו בוגרים, שנינו ביחד כבר הרבה זמן
ואני רואה שיש לנו עתיד ביחד, לפחות מקווה.
אולי אנחנו יכולים להתמודד עם ילד אבל ידעתי שאם היא לא מוכנה
לזה עדיין אז אין בכלל על מה לדבר, בסופו של דבר, עד כמה
שהרגשתי חסר אונים, זו ההחלטה שלה.
"אז אני חושב שהגעת להחלטה"
"אני גם חושבת, אני מנסה להחליט כבר כמה ימים וכל מה שאני
חושבת עליו זה שאני מפחדת, אני לא מוכנה עוד להיות אמא"
ערסלתי אותה בזרועותי ונשקתי לראשה.כאב לי בחזה, מין דקירות
כאלה שעוצרות את הנשימה אבל לא אמרתי כלום, היא החליטה ואני לא
רוצה להקשות עליה, המסכנה שלי.
היא הניחה את ראש על זרועי ובכתה בשקט, לא אמרתי כלום, רק
הצמדתי אותה אלי חזק חזק, שתדע שאני איתה.
בוקר אחרי זה היא נכנסה לדירה שלי חייורת כולה, הבנתי שהיא לא
ישנה בכלל, ראיתי שהיא בכתה הרבה.
"יש לי תור להיום בערב" היא אמרה.
שתקתי וסגרתי את הדלת אחריה.
"אתה בסדר? זה בסדר מבחינתך?"
לא האמנתי  שבתוך כל הדאגות והעייפות שלה המתוקה הזאת עוד
שואלה אם אני בסדר.
"כן, אני רוצה לבוא איתך בערב"
"לא"
"למה לא? אני לא רוצה שתהיי שם לבד"
"אני אהיה בסדר, זה משהו שאני צריכה לעשות לבד, אני אבוא לכאן
אחרי זה"
הנהנתי בראשי בחיוך מאולץ שוב, לא רציתי להתווכח איתה, רציתי
לבכות אבל התאפקתי, בשבילה.
היא הלכה וחזרה לדירה שלה.
ישבתי על הספה וכיסיתי את פני בידי, לא יודע איך אני אעבור את
זה.
למה בעצם אנחנו עושים את זה? התחלתי לחשוב פתאום.
אנחנו סתם מבוהלים ולא חושבים כמו שצריך... אמרתי לעצמי.
נעשה לי חם, נשמתי בכבדות וניסיתי לחשוב מה לעשות, לפני שיהיה
מאוחר יותר.
ניסיתי לחשוב אולי אנחנו כן יכולים להסתדר עם תינוק, אני רוצה
שנתחתן ואנחנו אוהבים אחד את השני, למה בעצם שזה לא יצליח?
במשך שעתיים חשבתי רק על זה, פחדתי ששנינו נצטער אם היא תעשה
הפלה ואז יהיה מאוחר מידי. פחדתי שהיא תצטער ואז היא לא תוכל
לחיות עם עצמה. פחדתי שהיא תכעס עלי שלא אמרתי כלום.
ידעתי שזה לא יכול לעבור בלי שאני אגיד לה את דעתי.
הסתכלתי על השעון הגדול במטבח, השעה היתה כבר ארבע וחצי אחרי
הצהריים.
היא בטח תצא מהבית עוד שעה כבר, אין לי הרבה זמן.
רצתי החוצה ונכנסתי לדירה שלה.
"שירה" קראתי לה.
היה שקט.
"שירה" קראתי שוב, חזק יותר.
"אני פה" שמעתי אותה קוראת בקול חלש מהמקלחת.
רצתי אליה, הקול שלה הלחיץ אותי.
היא שכבה על הרצפה בחדר המקלחת. כשהתקרבתי אליה קצת יותר ראיתי
שהיא שוכבת בשלולית דם.
התיישבתי והנחתי את ראשה על ברכי, היא היתה בהכרה אך נראתה
כאילו היא הולכת לאבד אותה כל רגע.
"מה קרה?" שאלתי מבוהל.
"לא יודעת, כאב לי ולא יכולתי לעמוד פתאום" אמרה, נושמת
בכבדות.
"איפה כואב לך?"
היא הניחה את ידה על הבטן התחתונה שלה.
קמתי ורצתי אל הטלפון.
"האמבולנס בדרך, תישארי איתי, את תהיי בסדר" ניסיתי להרגיע
אותה.
"עכשיו ההחלטה כבר לא בידינו, איבדתי אותו" היא אמרה בעיניים
יבשות ובקול קטוע.
לא ידעתי איך היא יודעת, המשכתי ללטף את ראשה. החלטתי לא לספר
לה על מה שבאתי להגיד לה.

כאב לי כל כך, ניסיתי לחשוב מה עשיתי לא בסדר.
למה זה קרה דווקא כשהייתי בדרכי לדירה שלו, להגיד שאולי הגענו
להחלטה הלא נכונה, אולי נשאיר את התינוק.
החלטתי לא להגיד לו ששיניתי את דעתי, לא לספר לו את מה שהייתי
בדרכי לספר לו.
אני פשוט יודעת שאיבדתי את התינוק כשאני רואה את הדם שאני
שוכבת בו ומרגישה את הריקנות בתוכי.
"למה אני לא מצליחה לזוז?" שאלתי אותו.
"תכף יגיעו ויעזרו לך, אל תדאגי" הוא לא ידע מה להגיד.
הוא רק ליטף את ראשי ובמשך כמה דקות היה שקט כואב ביננו.
"אנחנו נעבור את זה יחד?" שאלתי פתאום, חוששת מתגובתו.
"אני מקווה, אני לא אוכל לעבור את זה לבד" הוא ענה לי ברכות
ודמעות זלגו מעיניו. זו הפעם הראשונה שראיתי אותו בוכה.
"גם אני" עניתי לו.
אחרי זה איבדתי את ההכרה, הדבר האחרון שאני זוכרת שחשבתי זה
שנישאר ביחד עוד הרבה זמן ואז הוא נישק אותי.