הם ישבו מתחת לעץ החרוב, הוא ליטף את שערה, לחש באוזנה מילות
אהבה. "מה אתה עושה?" היא שאלה, הוא הוציא עיפרון מתיקו. ללא
מילים הוא חרט על גזע העץ את שמותיהם בתוך לב משורטט שיצא לו
בקושי. היא הביטה בו באהבה גדולה ונשקה לו.
הם היו מאושרים, הרגישו כי רק הם לבד בעולם ואין שום דבר שיכול
להפריד ביניהם.
יום אחד הם יצאו מאולם הקולנוע כשהם אוחזים יד ביד.
הוא ליווה אותה לביתה, הם ישבו על גרם המדרגות, נפרדו בנשיקה
קצרה. הוא הביט בה עד שנכנסה לביתה. היא עלתה לחדרה, מרחפת
ומאוהבת. היא מסתכלת מהחלון, הוא שלח לה נשיקה באוויר ונמתח על
שפתיה חיוך קטן ומבויש.
הוא נופף לה לשלום ופנה לעבר מעבר החצייה, הסתובב שוב וחייך
לכיוונה וכשחזר חזרה אל הכביש כבר לא הרגיש יותר כלום.
מאז חייה השתנו...
כל יום היא הייתה הולכת לקבר שלו, מניחה פרחים, מקללת בליבה את
נהג המשאית שדרס אותו למוות אז באותו הלילה לאחר שנפרד ממני,
הוא אהב אותה והיא אהבה אותו ללא גבולות.
בשניה וחצי, נהרס כל מה שהם בנו במשך שנה וחצי. קשר חזק, קשר
חזק של אהבה.
מלאה שנה למותו.
היא חזרה לבית העלמין והלכה לבית המרקחת. כשיצאה משם הלכה לעץ
החרוב, אותו העץ שהם ישבו בצילו בימי הקיץ החמים. היא הביטה
באותו הלב שהוא חרט על העץ, מחתה דמעה שהייתה על לחייה וחייכה
לעצמה. היא התיישבה בצל עץ החרוב והוציאה את קופסת הכדורים.
כדור ועוד כדור ועוד כדור...
עכשיו הם ביחד לעולם... |