ברמיזותיו של הסתיו
החלו עלים צונחים ברטט אל אדמה מכוסת צינה
וגזרתי על עצמי גלות זכוכיתית שיש בה נזירות
לא מפאת היופי שיש בזה
אלא ש הריחוק עוטף אותי בסיכות שאינן דוקרות
ורחש מחטי האורנים לוחש לי
שיריי ערש ברחם ירח אפל

אל תחשוב שלא ראיתי את התהוותם של חוטי המשי הפסטליים שריחפו
אלי
להקות הפרפרים מיהרו לרפרף על ליבי
וצנחו אל מותם הצפוי

כשפרצו מחזי שחפי הפחד ולאט נמלטו אל החושך
ידעתי
הגיע הזמן לברוח
זה לא ייגמר טוב הספור הזה

עכשיו, אני מאוכסנת בריבועי שקופיות שרטט זמני אוחז בהן
מפעם לפעם נחשי רגש חבוי מתפתלים על הבוהק

שלא באשמתך
דמעות הצער שלי נוטפות בבטחה
יהלומי עצב לקישוט הלילות