אני נוסע לי בקו 30 בדרכי לצפון תל אביב. בדרך קצת נרדמתי.
בדר"כ לא ממש מעניינת אותי הדרך, אם אני לא נוהג בה, וגם אז
לרוב אני לוקח מפה בקנה מידה של 1:4 במטרים (וגם עם זה אני
בקושי מסתדר)...

אחרי שהתעוררתי, מצאתי את עצמי מתבונן בנוף שנראה לי קצת שונה
ממה שציפיתי, יותר כמו דרום תל-אביב. האוטובוס ארוך, אני מפלס
דרכי במסדרון הממוזג...שואל את הנהג אם הוא מגיע לבית השריון
(אני חושב שזה מה שחיפשתי) או לפחות בכיוון. הוא אומר לי
שכן...אם הייתי נוסע בכיוון ההפוך של הקו !!! ביקשתי שיעצור לי
בצד. ירדתי וחיכיתי לאוטובוס (חשבתם על זה?! אוטו-בוס - נותן
הוראות להידחק אחורה גם כשאין ממש מקום !!! שיכנס
הוא...ה...טוב...בלי גסויות) שיסע בכיוון ההפוך.
בסופו של דבר הגעתי ליעדי...שלם....ואחרי אי אלו טרטורים
וניג'וסים לנהגים בדרך, כדי שאני לא אפספס את המקום....

אני בטוח שיש עוד שניים, שלושה אנשים כאלה בעולם...שלא מוצאים
את כוכב הצפון, גם עם הוא היה צבוע בטוש ירוק זוהר!@! פשוט אין
מושג ירוק (למה דווקא ירוק?! מה רע באדום ? זה בטח מעורר
קונוטציות שליליות, ובטח עשו מיליארד מחקרים בנושא, ותמצאו
תואר שלישי של איזה הדיוט "השפעת המילה אדום על נפש האדם")(אני
חייב למצוא אלגוריתם לתמצת את מה שקורה בסוגריים...שזאת ממש
שערורייה) איפה הוא נמצא, .ואיפה הים....

הכי משגע זה שאנשים אומרים לך לנסוע לכיוון מסוים, כשאין לך
מושג מה זה הכיוון הזה. למשל, למצוא את השלישות במרחב. אם לא
היה את הבניין הורוד, המגעיל הזה בז'בוטנסקי, גם אחרי מליון
פעם שהייתי נוסע שם באוטובוסים לא הייתי מגיע למקום. ואכן,
לפני שהיה את הבניין הורוד, ב-1994, כשהייתי מגיע לשלישות מכל
מיני סיבות לא מחויבות המציאות (איבדתי את החוגר [הוא פשוט נפל
לי מהארנק], עשיתי ראיון בענף הקודם שלי [התרשמתי שזאת יחידה
מאוד מסודרת, ושיש כל מיני פרויקטים מעניינים בסיליקון
גרפיקס...וכאלה. טוב, אי אפשר להגיד שלא))[ הייתי צריך למצוא
סימן היכר. מצאתי איזה עץ ברחוב "הרואה" -ברוש או משהו כזה,
שהיה סימן ההיכר שלי. לא משהו בולט, ולא משהו שלא גרם לי לפספס
את השלישות, אבל בכל זאת משהו....

השיטה שלי, בדר"כ, למציאת Shortest past היתה מציאת כל הדרכים
באמצעות האלגוריתם הידוע (DFS (Depth First Search שזה סתם עוד
שלוש אותיות (הרי כל דבר מדעי משהו חייב להתקצר לשלוש
אותיות...רצוי שישמע כמו משהו לא קליט) שלא בחרתי להשתמש בו
במבחן באלגוריתמים באוניברסיטה כי זה יותר מידי פשוט. זה
אלגוריתם שעובד בצורה הבאה : לכל אחד מאפשרויות המעבר האפשריות
מאיפה שאתה נמצא, תלך עד לקצה המסלול האפשרי (כולל אלה שלא
מובילים לשום מקום רצוי), אם זה המסלול הקצר ביותר תסמן
אותו,תחזור אחורה עד לצומת הראשונה שלא "מיצית" את כל הבנים
שלה. לך מהצומת לכיוון הבן הבא שלא נסרק....
תגידו שזה יותר מידי מחשבים בשבילכם (מה זה פה אוניברסיטה?),
אבל לדאבוני נהגתי (יותר נכון הלכתי) כך גם בינקותי....

עד כיתה א', מרבית הזמן, לא היו לי הרבה דרכים ללכת, מקסימום
שניים שלושה....
בכיתה ב' הגעתי לעיר הגדולה, הידועה יותר כעיר פסטיבל ערד, או
עיר האסמתים, או עיר הראדון, או מה שתחליטו...אבל בטוח
שתל-אביב היא לא....

גרנו בהתחלה ליד הבריכה (אם מישהו זוכר....איפה שכל ההופעות
היו בשנים הראשונות. אי אפשר היה לישון שלוש ימים ברציפות. כל
היום "אחת..אחת שתיים...שומע" ובלילה רעש עד הבוקר. מי צריך את
הפסטיבל הזה?!). היו לי איזה חמש דרכים להגיע והייתי כל פעם
בוחר דרך אחרת לפי מזג האוויר ולפי האנשים שרציתי ללכת איתם,
או שלא רציתי ללכת איתם (אתם יודעים...מכות וכאלה...גם שאני
נתתי), בסוף בניתי לעצמי טבלה בראש של כל הדרכים וכל הזמנים.
ידעתי בדיוק כמה זמן ייקח לי בכל דרך (בין 15 ל20- דקות) ומה
עדיף בכל מקרה שתופעות כאלה או אחרות עלולות להופיע (למשל
המרכזת של השכבה או אבי ביטר בלבוש אישה)....

בסוף, כשכבר הכל היה מאורגן... הגעתי לתיכון. שוב פעם
אלגוריתמים חדשים, פחות מהקודמים, אבל בכל זאת....

כעבור איזה שנתיים, אחרי שעברנו דירה, למשהו כמו 200 מטר
מהדירה הקודמת, הרוח בפנים בשילוב עם החול שנכנס בעדשות
המגע... קבעו כבר את המסלול היחיד האפשרי (דרך החול והרוח
שפיזרה את שערי שמאוד ניסיתי שיהיה ארוך ומסודר...)....

בתקופת האוניברסיטה, כשגרתי בשכונה ג' בבאר שבע, היה קל ופשוט.
לך במקומות הכי פחות מפחידים. אותו אלגוריתם, אבל לאו דווקא
אותה פונקצית הערכה.

הייתי מתאר לכם גם את כל האפשרויות להגיע לשלישות מראשון
(מהרכבת, מהקריה, מתחנה מרכזית, אפשר גם מאלוף שדה, וגם עם 317
האגדי מהשער הראשי דרך בני ברק), אבל עייפתי....

היום, כשאני משרת (מה זה מלון?!) שני מטר מהבית, לוקח לי שעה
להגיע לפה (לבסיס. אני כותב שורות אלו אחרי שעות הפעילות למי
שדואג...), ועוד יותר זמן ייקח לי לעשות את האלגוריתם המפורסם
שכלכך הורגלתי בו...

היום, למשל, נסעתי בשני אוטובוסים, טרמפ צבאי אחד (אני מאוד
זהיר בקטע. כל העיניים הבוחנות שקוראות מכתב זה...אין פה ממש
ברירה...כנראה שזאת תהיה המלחמה הבאה שלי למען רווחת העולם -
שיעשו אוטובוסים נורמלים מהאיזור לבסיס. לא ייתכן שייקח כלכך
הרבה זמן, כשעה, בכדי להגיע ממקומות שנמצאים פחות מחמש קילומטר
מהבסיס) והליכה של עשרים דקות כשבסופה נטפתי כקרחון שעמד 0.005
שניות בחום בחוץ....

כל מה שרציתי זה להגיע הביתה בשלוש, ולבסיס ב....נגיד 8:00....