כל לילה יש לי סיוטים. לא בגללי, בגללה.
כל לילה אני שומעת צרחות, לא מכאן - משם.
כל לילה אני מרגישה כאב, לא שלי, שלה.
אני שומעת את ההצלפות, אני שומעת את הצרחות, אני שומעת אותה
גונחת מכאבים, ואז פתאום - שקט, דממה. אני יודעת שלא הכל הסתדר
שם, אלא שזו רק הפסקה קטנה. אני יודעת שהיא ודאי שוכבת על
המיטה או יושבת מקופלת על רצפת השירותים שלהם ובוכה, כמו תמיד.
אני יודעת שהיא סובלת, כולם יודעים. אבל איכשהו - אף אחד לא
מדבר. פעם שאלתי את אמא "למה?", היא ענתה שהוא אדם מסוכן ושזה
עניינם בלבד. למרות שהייתי קטנה, ידעתי שזו סיבה לא הגיונית,
אך שתקתי.

זה כבר ככה כמה שנים. בעצם, לעולם הם לא היו זוג למופת. אני
יודעת שאין זוגות כאלה ולכולם יש ירידות ועליות, אבל להם לא
היו עליות. נקודה.
פעם היא נהגה לקפוץ אלינו כל יום לכוס קפה. היא הייתה יושבת עם
אמא בגינה והן היו שותות קפה ומדברות. היא זו שהייתה מדברת
בעיקר, מספרת מה השתנה מהיום הקודם, מה הוא כבר עשה הפעם. חלק
היינו יכולים לראות כבר עליה, כשהייתה נכנסת אלינו הביתה. היא
נראית כ"כ מעולה! אחותי הגדולה תמיד אומרת שבלי כל המכות,
הסימנים הכחולים והפנסים, היא יכולה להיראות כמו דוגמנית. היא
יותר גבוהה מאמא בהרבה וי שלה שיער שחור מתולתל יפה, קצת יותר
ארוך מהכתפיים. יש לה עיניים מוזרות - ירוק בהיר יחד עם חום
דבש. אני לא מבינה למה היא לא זורקת אותו ומתחתנת עם מישהו
אחר, מישהו נורמלי, שלא יקלל אותה, יכה אותה או יפגע בה. היא
כנראה אוהבת אותו מאוד, למרות הכול, אם היא מרשה לו להישאר
בבית. הוא עזב כמה פעמים, כלומר היא העיפה אותו מהבית, אחרי
שאמא הכריחה אותה. היו אפילו פעמים שהוא סירב לצאת והתחיל
לזרוק כסאות. שמענו רעש מחריד והזמנו אנחנו משטרה. מזל שאין
להם ילדים, בטח הוא היה מתעלל גם בהם, האידיוט הזה.

מה שהכי מעצבן אותי, זה שאפילו אני יודעת שאם חברים מסוגלים
לפגוע ולהעליב כל הזמן אז הם לא באמת חברים, אלא סתם ילדים
שאני לא אמורה בכלל להתקרב אליהם, ובטוח שלא רק שהם לא אוהבים
אותי - אין להם טיפת כבוד אליי. וזה הקטע הכי מתסכל, היא לא
מבינה את זה ועדיין בטוחה שהוא כן אוהב אותה. הוא מסוגל להחטיף
לה ולגרום לגופה לדמם ואחרי כמה שניות להצטער ולהתחנן שתסלח
לו. והיא - סולחת תמיד.

פעם, בלילה, לפני שנרדמתי ואחרי ששמעתי את הצעקות ורעש הצלפות
החגורה, כמו תמיד, התחשק לי כ"כ לקחת את האקדח של אבא ופשוט
לירות ולעצור את כל הסבל הנוראי הזה, כי אם היא לא מבינה שאלה
לא נקראים חיים, ואם היא לא מבינה איך צריך לחיות באמת, אני
אהיה זו שתראה לה. כך חשבתי לעצמי, אך מיד ויתרתי על הרעיון.
הרי מה הסיכויים שכשאכנס הוא לא יחטיף גם לי, וחוץ מזה - לא
יהיה לי האומץ לירות אפילו בחתיכת חרא קטנה, אז בטח שלא יהיה
לי האומץ לירות בו, חתיכת חרא ע-נ-ק-י-ת!
פשוט עצוב היה לשמוע אותה בוכה לאמא, לראות את אמא מנסה לנחם
אותה ולמחות לה את הדמעות. אני לא מאחלת לאף אחד לעבור את הסבל
שהיא עברה איתו.

בפעם האחרונה שהוא הכה אותה, שוב היא צעקה עליו ושוב היא ביקשה
שיעזוב ולא יחזור יותר. הוא התחנן, "מאמי, את יודעת שאני אוהב
אותך, נכון? רק צריך להיזהר לא לעצבן אותי, קשה לי להשתלט על
עצמי, את יודעת...". כנראה שהפעם היא הבינה שזה כבר יותר מדי,
היא לא ענתה מיד ולא אמרה שסלחה. והוא, שהבין כנראה שמשהו לא
רגיל, המשיך וניסה לפייס אותה בנשיקה.

"דחפתי אותו... צעקתי עליו... פשוט לקחתי את כל הדברים ובאתי.
אני מצטערת שאני נוחתת עליכם ככה. אוכל להישאר רק היום עד
שאמצא מקום אחר לגור בו? אני לא רוצה לחזור אליו יותר! זה
נגמר!!!"
עוד גליל של נייר נגמר ומיד הלכתי לקחת חדש מהשירותים. נתתי לה
אותו, היא חייכה בין הדמעות ומלמלה "תודה מתוקה". היא בכתה
המון, כל אפה דימם. אמא ניסתה להרגיע אותה שוב ואמרה שזה בסדר
שתישאר כאן, אפילו יותר מיום אחד. הפעם היא לא התחננה שלא
נתלונן במשטרה, היא לא ריחמה עליו וגם לא אמרה ש"בסה"כ הוא אדם
טוב, זה רק התקף קטן". היינו בטוחים שהפעם זה אחרת וכ"כ היינו
גאים בה שקיבלה את ההחלטה הנכונה.

הוא ידע שהיא אצלנו וניסה במשך יותר משבועיים להתקשר, לדפוק
בדלת, ואפילו הניח פרחים עם כרטיס בו ביקש "סליחה על הכל" ליד
הדלת. היא הייתה כ"כ נחושה בדעתה שזה נגמר ואפילו את הפרחים
ביקשה שנשאיר במקומם, מחוץ לדלת. הוא לא הכיר אותה ככה, גם
אנחנו לא. היא תמיד הייתה אחת שמרחמת וסולחת, וכנראה שהפעם
כשהוא הבין שאין מצב שהם יחזרו להיות יחד, הוא לקח את זה קשה
מאוד, יותר ממה שציפינו כולנו. השכנים העידו שהוא לא יצא מהבית
בכלל, אפילו לא לקנות סיגריות, כמו שהיה רגיל. את הפלאפון הוא
סגר ולא ענה לטלפונים. כעבור חודש נוסף, פצעיה בפנים די הגלידו
והיא לאט-לאט חזרה למצב הנפשי הקודם, אך עליו לא ידענו כלום.

יום אחד שמענו צעקות בבניין. כשפתחנו את הדלת ראינו כמה שכנים
המומים, ארבעה שוטרים ושניים ממד"א. הוא התאבד.

כל לילה יש לי סיוטים. לא בגללי, בגללו...


18/06/05