ישבתי אצל החבר הכי טוב שלי. דיברנו למה אנחנו קצת עצובים
בימים האחרונים ועל מערכות יחסים. שלו בפריחה. שלי נגמרו. לא
בכיתי, לא הרגשתי צער, כי אני רוצה משהו יותר עמוק. אבל הייתי
קצת עצובה, לא בגלל ההוא אלא בגלל המשפחה - ההתערבות שלהם
בחיים מציקה.
הוא אמר שהמשפחה רק דואגת והוא מבין שזה מועקה. אני אמרתי
שלפעמים צריך פשוט לשבת ולהקשיב להם, להראות התעניינות או באמת
להתעניין כי אולי מה שהם יגידו חשוב. הוא הסכים איתי ואמר שזה
נכון, אבל לפעמים החיים שלי הם פרטיים, כמו למשל כמה פעמים
אנחנו עם החברים מזדיינים, לכן לפעמים צריך פשוט להסתלק ולהגיע
לבית של אחד החברים הקרובים, לשפוך את הלב ולהתייעץ. וזה מה
שעשיתי באותו יום, ובכלל בכל פעם שאני צריכה כתף...
בכל אופן הוא אמר שאני אמצא את האחד, אולי הוא לא מעבר לפינה
אבל זו ממש לא בעיה כי אנחנו בסך הכל ממש צעירים, כולה בני
עשרים - עוד ילדים.
"אני עדיין מרגיש כמו ילד", הוא אמר - ואני שתקתי. "אני מפחד
להתבגר. 21 כבר נראה לי לפעמים זקן", ואני - הסתכלתי לתוך הכוס
מיץ אפרסק-גזר וחשבתי לעצמי שזה ההבדל בינינו. אני לא מרגישה
ילדה. אולי מעולם לא ניתנה לי ההזדמנות לחוות את הילדות
במלואה. רק בחציה. אני מרגישה כבר גדולה. לפעמים נפשי מרגישה
קצת זקנה. אולי בגלל זה אני לא מפחדת להתבגר עם הגיל. אולי יום
אחד הגיל האמיתי והגיל התחושתי יתאחדו וגם אם לא - ככל שאתבגר
יקחו אותי ברצינות. יש לי הרבה דברים להגיד לעולם ולומר על
העולם ואני רוצה להשמיע אותם אבל בגלל הגיל המציאותי אני לא
מוציאה הגה מפי, אני מפחדת שיגידו שאלו " הבל הבלים" או שדבריי
אינם הגיוניים. חסרה לי היכולת להגן על עצמי ולחזק את דבריי
בדברים על החיים כי אני מפחדת פן העובדות שידועות לי חסרות
במקצתם.
הייתי עם אחותי במכונית יום אחד, בנסיעה חזרה לבית של אמא.
דיברנו קצת על דברים כלליים והיא פתאום אמרה לי "יש לך כל כך
הרבה ידע כללי, את בכל פעם מחדשת לי", וזה היה לי כל כך חשוב
לשמוע. זה הראה לי שיש לי שכל, אולי אני אפילו קצת חכמה, כי
ידע כללי רוכשים בהקשבה לאנשים, בקריאה - בהתעניינות. שלא
תבינו לא נכון, אני לא סובלת מחוסר בטחון ירוד לאדמה, אבל אני
כן צריכה את הדחיפה הקטנה של מישהו שיגיד לי שאני חכמה, שאני
לא צריכה לפחד לומר את הדברים שלי איך שאני יודעת ומבינה ושלא
נורא כל כך אם יהיו ניגודים לדעותיי כי ככה זה אצל כולם ואם
מישהו לא היה מגיב - איזו תכלית תהיה לכל אחד שיפתח את הפה?
תראו אותי, כמעט משכנעת את עצמי...
הייתי אצל סבא וסבתא. רק אני, בלי שאר הנכדות. דיברתי לבד עם
סבא כמה דקות והוא אמר "לדעתי את צריכה לפתוח יותר את הפה" -
אז הנה אני עם האישור שלי, שאני יכולה "לצאת לעולם", אולי לשאת
איזה נאום קצר ואנשים יקשיבו, יזדהו ובעיקר - יסכימו.
אבל אני עדיין סותמת. הגיל האמיתי מפריע לי. מי יקח ברצינות
בחורה צעירה עם בקושי התנסות? עברתי כמה דברים - את זה הרוב לא
יודעים, וגם אמשיך ללמוד, ככה זה כולם, גם עד גיל 90 - "כל יום
לומדים דברים חדשים", לא ככה הולך המשפט?
אבל אני אחכה עד שהגיל המציאותי כבר לא יהווה בעיה. הרי שתקתי
עד עכשיו, מה יקרה אם אחכה עוד קצת?